יום הזיכרון – איפה עובר הגבול?
יום הזיכרון בעידן הפייסבוק הפרוץ לכל רוח, כמבחן לשאלה, האם זה בסדר לא להשתתף בעצב הלאומי, והאם יש גבול שאסור לעבור? גם קבוצות הפייסבוק הרבות בראשון ומודיעין, ”השתתפו” במבחן, והתוצאות... הכל בעיני המתבונן.
אתמול בשעת צהרים, הוחלט להעלות באתר את תוכנית אירועי ערב העצמאות, תוכנית ששוכבת במגירה שבועות מס’ שבועות ועורך התוכן סבר שהתושבים ישמחו לדעת בעוד מועד היכן ומי מופיע. . לעומת זאת אחת הגולשות שלחה תגובה כועסת: האם לא היה ניתן להמתין עם הפרסום עד לכניסת החג? שאלה טובה שהגולשת הנכבדה יכלה להוסיף לה עוד כמה שאלות כגון: מדוע בתי הקפה לא יכלו להמתין לכניסת החג, ומדוע ההמונים לא המתינו ליציאת 3 כוכבים לפני שהחלו בצעידה לבמות. אין צפירה בסוף יום הזיכרון ולכן כל אחד בוחר לעצמו את הזמן מתי לצאת מהעצב ולהתחיל לשמוח (הערת המערכת)
וזו רק דוגמא קטנה למה שהתחולל ביום הזיכרון הנושק לחג בקבוצות הפייסבוק כולל אלו של העיר שלנו. גולשי אינטרנט רבים נאלצו להתמודד במשך היום עם תכנים וירטואלים שפגעו ברגשותיהם, והם סירבו לשתוק; "זה לא הגיוני שביום שכזה אנשים יפרסמו המלצות על נעליים שקנו", כתבה גולשת אחת בדף הפייסבוק שלה. "קראתי היום הרבה טקסטים שפרסמו חבריי לפייסבוק. התרגשתי והזלתי דמעה".
---------------------------------------
אבל לצד זה, הסתובבו בפייסבוק פרסומים אחרים, תלושים לגמריי מהיום הזה ואף כאלה שביכולתם לבזות אותו. "אני לא מבינה למה לא יכלו לחכות עם זה עוד יום אחד," כתבה גולשת נוספת וסחפה אחריה גל תגובות נלהמות, לכל הצדדים.
לדעת המצדדים בתפיסות אלה, אין שום ספק שההתנהלות בפייסבוק יצאה מפרופורציה, וצריך להשליט סדר בפרסומים. לעומתם, ישנם אחרים שטוענים כי אין לאף אדם את הזכות להגיד לאחר מה עליו לעשות או לא לעשות. לכן, כל פרסום העולה על רוחו של המפרסם הוא ראוי.
יש כאלה שסברו כי פרסום של טקסטים או תמונות הנוגדים את משמעותו של יום הזיכרון זו דרכם של אותם אנשים להתמודד עם היום הזה. אך סביר בהחלט שדרך ההתמודדות הזו תפגע ברגשותיהם של חבריהם המשתמשים גם הם בפייסבוק.
-------- מרים פרץ ששכלה את בניה, אלירז ואוריאל, מספרת על הקושי והבכי שלה ביום הזיכרון, ועל הרשות שהיא מבקשת מבניה לשמוח ביום העצמאות
http://bit.ly/1WnB7O8 -------------------
זו דילמה שנאלצו להכריע בה המנהלים של הקבוצות הגדולות שקיימות ברחבי הפייסבוק. דרכי ההתמודדות היו שונות לגמרי זו מזו. בקבוצה אחת שמטרתה לסקר קניות שנעשו דרך האינטרנט ולמכור מוצרים, והיא מונה כמאה אלף איש, החליטה המנהלת לנקוט בצעד שמטרתו להגביל את כל פעילות שלא קשורה לנושא הקבוצה, בין היתר גם למגר את התלונות על פרסומים שמתהלמים על ההתנהלות השגרתית של חברי הקבוצה ביום שכזה.
המעשה זכה לתגובות נרחבות של משתמשים שהיו בעד ונגד המהלך. גולשים שהיו בעד המהלך טענו שמדובר במדינה חופשית, לכן כל אחד יכול לעשות מה שהוא חושב לנכון. אחרים סברו כי הטענה היא נכונה, אבל במקרה הספציפי הזה יש פגיעה באחר, לכן זוהי התנהגות פסולה. על כך מנהלת הדף מסרה בתגובה: "זוהי מדינה חופשית, כל אדם רשאי לעשות מה שעולה על רוחו, לכן אמחק תגובות שנוגדות את רוח הקבוצה, בניהן תגובות שמבקשות להפסיק בחוצפתן את פעילות הקבוצה ביום שמוגדר כיום עסקים רגיל".
------------ מחפש חייל צעיר ונחמד (לא פז"מניק) לתת לו את השובר...
לי יש מה לעשות איתו...
אבל אני ישמח עוד יותר לתת אותו לחייל או חיילת.
מתנה ליום העצמאות.
איסוף ממני בראשון לציון. -------------
בקבוצה אחרת שקשורה לרכבים, החליט המנהל להגביל את פעילותה החל משבע בערב, וכתב פוסט ארוך שבו הוא מבכה את זכר הנופלים ואת כאבן של המשפחות השכולות.
"כל אחד והתפיסות שלו, הרגשות שלו, החינוך שממנו בא", אומרת מורה לחינוך מיוחד מהמרכז, "לא נוכל תמיד למגר את מה שמפריע לנו, אבל בהחלט נוכל לחנך את דור העתיד לערכים נעלים שיתקנו את העוול שעלול להיווצר ליום זה מהתנהלותם של גורמים רגישים פחות".
אז הנה לכם שני הצדדים של אותו מטבע. האם צד אחד יכל לנכס לו את הצדק המוחלט? האם בעידן הפייסבוק ניתן לאלץ גם את מי שיום הזיכרון לא אומר לו כלום, להתיישר עם העצב הלאומי?
ומה אתם אומרים...
