סולי העכבר ו... ריבת התות
ההבדל בין אדם בוגר לילד, הוא גם היכולת לשים גבולות. ילדים רבים מפתחים "אובססיות" (וגם מבוגרים שטרם התבגרו..). כזה היה גם סולי העכבר שלמרות שקיבל את כל מבוקשו, לא ידע להקשיב והעדיף את גחמותיו. אין זה פלא שעד מהרה מצא עצמו העכבר הגרגרן כמעט טובע במושא גרגרנותו. חיה דניאל מטפלת הפעם באובססיות של ילדות (עם קריצה קלה לבגרות..)
ערב אחד המשפחה סעדה את ארוחת הערב. הביט סולי וראה שכל אחד מבני המשפחה לוקח פרוסת לחם וסכין ומורח מתוך צנצנת זכוכית ממרח בצבע אדום שנראה מאוד דביק וכולם מלקקים את השפתיים ונהנים...
"המאכל הזה נראה כמו דבק אבל נראה טעים מאוד, מעניין מה זה?!" חשב סולי לעצמו.
לאחר שכולם סיימו את הארוחה עמד סולי בצד וחשב כיצד להשיג את הצנצנת עם הממרח האדום. "היכן הם החביאו אותו? אולי בארון האוכל למעלה ליד המקרונים וקופסאות השימורים, או אולי במקרר?". אהה, הנה הצנצנת שם למעלה במדף האחרון בפינה: "מצאתי מצאתי!" שמח סולי וקפץ.
"אבל איך אגיע למעלה למדף האחרון? זה גבוה מדי בשבילי!" חשב לעצמו. הביט סולי על הצנצנת, ליקק את שפמו ונפנף בזנבו ולא ידע מה לעשות. "אולי אקח כיסא או שרפרף? לא ... זה לא טוב, אני קטן מדי". חשב וחשב ולא היה לו פתרון.
התעייף סולי ונרדם במטבח ליד הארון. בבוקר התעוררו אבא ויותם. אבא הכין ליותם את פרוסות הלחם עם חמאה וגם מרח ריבת תות. לפתע ראה יותם את סולי שהתעורר וקיפץ על השרפרף. "למה אתה מקפץ סולי? מה אתה מחפש במטבח ומה עושה פה השרפרף?", שאל יותם את סולי. המשיך סולי לקפץ ועלה על המקרר. "אהה אני יודע!" אמר יותם וקרא לאבא: "אבא סולי רוצה את ריבת התות. אבל תיזהר, אני אשים לך קצת בתוך צלוחית, תאכל ותהנה!", אמר אבא והשאיר את צנצנת הריבה פתוחה ולידה צלוחית קטנה עם ריבה שסולי יאכל.
כשאבא ויותם יצאו מהמטבח קיפץ סולי ו..הופ... נפל ישר לתוך צנצנת ריבה התות: "אוי ואבוי, אני טובע. איזה ממרח דביק, איך אני יוצא מהצנצנת? הצילו, הצילו!". אבל אף אחד לא שמע אותו. ניסה סולי לצאת מהצנצנת, אבל לשווא, בקושי הוציא את ראשו.
כשאבא חזר הביתה ונכנס למטבח, נדהם לראות את סולי מנסה לצאת מצנצנת הריבה ואמר: "סולי מה מעשיך בצנצנת? איך הגעת לשם? הרי ביקשתי שתאכל מהצלוחית ששמתי לך!". נלחם סולי לצאת מהצנצנת, אבל אבא כעס על סולי והניף את אצבעו לעברו. "טוב, עכשיו תצא מהצנצנת ואחר כך נראה מה נעשה איתך!", אמר אבא ומשך את סולי מהצנצנת כשהוא מרוח ודביק בריבת תות.
אבל לפני שאבא הספיק להביט היכן סולי, הוא ברח ישר לגיגית מים בגינה, השתכשך, ניקה את עצמו והתנגב עם מגבת שמצא. התיישב סולי על הכסא והתחמם בשמש. בינתיים הלך אבא וקנה ריבה אחרת, אבל לא בטעם תות אלא בטעם... משמש.
"היכן סולי? עוד לא נתתי לו עונש על התעלול שעולל עם הריבה!", אמר אבא וכעס. "אבא תסלח לו, הוא כבר לא יעשה יותר בעיות, אני אחראי לכך", אמר יותם. "בסדר, הפעם נסלח לו", אמר אבא וכולם התיישבו לאכול ארוחת ערב וכמובן כל אחד מרח לעצמו פרוסת לחם ועליה ריבת משמש.
ראה סולי את ריבת המשמש והתפלא: "זה לא אותו צבע אדום, זה צבע אחר, אולי נטעם?", חשב סולי וקיפץ. "גם סולי רוצה קצת ריבה", אמר יותם והגיש לו צלוחית עם ריבת משמש. טעם סולי מהריבה, הסתובב סביבה וברח לחדרו. "זה לא טעים כמו ריבת תות. אני לא אוכל אף פעם ריבת משמש, רק ריבת תות! אין כמו ריבת תות!", חשב לעצמו סולי ונרדם...
