וכמה מסכנים האוהדים
השחקן היחידי שזיהיתי במגרש מקרב 22 השחקנים במשחק האחרון בלוד, היה כפיר מלול, חלוץ הקבוצה היריבה קריית אונו, לשעבר... חלוץ מודיעין. אתה הבנת את זה ברוך?... העיקר שבונים להם מגרש
"וואלה בחיי השחקן הזה מוכר לי", שאלתי אמרתי לאחד מהאוהדים שהגיע ממודיעין בהצביעי על חלוץ קריית אונו במשחק המבחן האחרון שלה מול עירוני מודיעין, משחק שנערך ביום ה’ שעבר בלוד . "בטח מכיר", צוחק לו האיש, צחוק מריר... "זה כפיר מלול ששיחק אצלנו וויתרו עליו".
למה ויתרו עליו? יש אומרים שזה הגיל ואולי עוד משהו. בקרית אונו מתברר חושבים בגלים ארוכים, גיל או לא גיל, מלול שם בקלילות ומכל הלב את הגול הראשון בסדרת הפנדלים בין הקבוצות בתום 120 דקות מאופסות. סנטימנטים לקבוצה שלא רצתה אותו לא היו לו.
הבועט המודיעיני הראשון שניסה את מזלו אחרי כפיר, דווקא העדיף להעיף את הכדור לשמיים, ובדיעבד התברר שהבעיטה המרושלת הזו, שלחה את עירוני מודיעין לשוטט עוד שנה במגרשי בדואים בנגב ועיירות פיתוח בסוף העולם שמאלה, ואת השחקנים שלא התרכזו ולא נתנו את הנשמה (ותאמינו לי, המשחק היה צריך להסתיים בתוצאה 3:0 לעירוני כבר בתום המחצית הראשונה) שלחו ברכבם לביתם לעוד חופשת קיץ ארוכה. עליהם כבר לא נוכל להוציא את התסכול כי הם לא גרים כאן.
אז מה לכפיר מלול ולסיפור שלנו. האמת שלא אמור להיות קשר אלמלא החליט מי שהחליט לוותר על כוחות מקומיים ולייבא שחקני חוץ שהביאו את עירוני מודיעין לאן שהביאו למעט המקום שבשבילו הביאו אותם, לליגה א’.
האמת שלא היה אמור להיות קשר לולא נזכרתי איך בעבר שחקני הבית של מודיעין שצמחו מקבוצות הילדים (שעולים להוריהם כסף רב) נלחמו עם הלב והנשמה, איך את כל שחקן ליוו בני משפחה, חברים וחברים לכיתה. הייתה תחושה של אחווה מודיעינית.
תראו מה קרה למכבי ת"א בכדורסל... כן אלופה, לא אלופה, היכן הימים שקראו לה הקבוצה של המדינה. השנה הפסידו מלא משחקים ואיש לא מתרגש. הסיבה.. הלב, והנשמה שהלכו ויוגב אוחיון אחד לא מספיק.
קבוצות מתחילים לחזק בכוחות חיצוניים בוא נגיד מליגה א’ וממש בטפטוף, בלאומית עוד קצת ואח"כ אפשר לאייש בלגיונרים אפילו שליש מהקבוצה. אבל ליגה ב’... רבאק! כולה ליגת שכונות... את בן שהר (סהר לשעבר) שלחנו לחו"ל, אז לקבוצה מודיעינית מליגה ב’ מביאים מבחוץ? אח’שלי... ככה לא בונים קבוצה!
שנים חלפו מאז דוד בן שימול המיתולוגי יזם והקים את הקבוצה שהייתה ואני בטוח שגם נותרה בבת עיניו, אבל עיניו הכבויות לאחרונה כשהוא נשאל על מה שקורה מסביב לקבוצה, וסירובו להתייחס לשאלות אומרות את הכל. "עזוב אותי בחייך, העיקר שהקבוצה תצליח". זה בן שימול, ללכלך בפרהסיה בחיים לא, אבל העינים אומרות הכל.
ואם כבר בחובבנות מדובר, איך אפשר לשכוח שהקבוצה ברוך השם לא חיה מהיד לפה. העירייה נותנת ברוחב יד, ספונסרים שבינהם כאלה שאפילו תורמים חולצות לאוהדים, הקצבות מהטוטו ועוד הכנסות ממקורות מקומיים ואחרים. וכל אלה מסתבר נאספים לסכום יפה מאוד ויותר מזה כשזוכרים באיזו ליגה עסקינן.
ניסיתי לברר מה תקציבה של עירוני, כל אחד זרק סכום אחר, היה אפילו כזה שנשק ל 7 ספרות, אבל אפילו האומדן הנמוך ביותר ששמעתי היה גבוה בהרבה מזה של כל קבוצה אחרת בליגה ב’ ויש שיאמרו לא רק.
אז כסף יש? יש. מאגרי קבוצות ילדים יש? יש. רצון של ראש העיר לסייע ולדחוף יש? יש. קבוצות אוהדים שבאו בעבר בהמוניהם והרימו ידיים יש? כבר אין.
מה שכן יש זה המגרש החדש ההולך ונבנה ויתכן שכבר בעונה החדשה הוא יחנך. האם מגיע לעירוני מגרש מכובד בו תדשדש עוד שנה עם תחתית הכדורגל בארץ בסיוע לגיונרים שחוזרים לביתם בערב לישון מחוץ לעיר?
ממש איני בטוח אם הפרס הזה מגיע למי שעומד מאחרי הקבוצה ולא אכנס שם שם, כי אני משוכנע שכולם מלאי כוונות טובות אבל במבחן התוצאה, חברה, נכשלתם ומי שנכשל שם ת’מפתחות ונותן לאחרים למשוך את העגלה שאולי אולי סוף סוף תתמלא בילידי העיר ולא בלגיון זרים.
וטובה עונה אחת קודם.
