יציאת מצרים. החופש לציית
מה לתרבות המערבית וליציאת מצרים? מה ליציאת מצרים ולשחורים באמריקה? ומה לה עם הפוריטאנים באנגליה במאה ה-17? ומה הציע נשיא ארה”ב-בנג’מין פרנקלין לעשות עם יציאת מצרים? מבט נוסף על מה שנדמה לנו שאין בו חדש...
יציאת מצרים: את חג הפסח אנו חוגגים זכר ליציאת מצרים. האירוע של יציאת מצרים נטוע בלב עם ישראל כאירוע הפורמטיבי המרכזי. הוא מבנה את הזיכרון הלאומי תוך הצבת יעדים מרכזיים בזיכרון. עד כדי כך חשובה יציאת מצרים שהיא מעוטרת בלשונות גאולה במקרא, בתפילה, בפיוט, ואפילו השבת שנתנה עם בריאת העולם, מוצמדת ליציאת מצרים. בליל שבת בזמן הקידוש אנו אומרים: "שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו...זכר ליציאת מצרים".
יש המעניקים לסיפור יציאת מצרים משמעות פוליטית. הם רואים את הסיפור כבסיס להבנתה של הפוליטיקה הרדיקאלית בכללותה כפי שקבלה ביטוי במערב. הם מגדירים את העבדות במצרים כצורה של עריצות אכזרית, שהופעלה ממוקד הכוח הפוליטי, אשר היה מעוניין לא רק ברווח הכלכלי אלא גם לשבור את רוחם של העבדים ולמרר את חייהם בעבודה משפילה. העברים לא יכלו, כזכור, להקשיב לרעיונותיו המהפכניים של משה ’מקוצר רוח ומעבודה קשה’, דבר הידוע גם מחיי העבדים השחורים בארצות הברית.
ואכן השחורים בארה"ב השתמשו הרבה בסיפור יציאת מצרים בזמן המלחמה לשחרורם. ידוע סיפור על דרשה באלבאמה שבה הכומר עומד על הדוכן ומתריס כנגד פרעה.
אוליבר קרומוול שהנהיג את המרד של הפוריטנים באנגליה פתח את המושב הראשון של הפרלמנט הנבחר הראשון בתיאור של יציאת מצרים ודימה אותו לחסד שהאל עשה איתם. אנו רואים שיש לה מקום חשוב אצל הפוריטאנים האנגלים במאה ה-17 ובמסעם לאמריקה להקים את ’ישראל החדשה של האל’. בנג’מין פרנקלין הציע ב-1776 שעל החותם הראשי של ארה"ב יראה משה עם מטהו בעוד הצבא המצרי טובע בים. ג’פרסון רצה להציג שם את בני ישראל הצועדים במדבר עם עמוד הענן ועמוד האש.
אבל יציאת מצרים אינה תיאוריה מהפכנית. יציאת מצרים היא נאראטיב שנעשה נאראטיב מרכזי בתודעה הפוליטית של התרבות המערבית. וכך גם הציונות ראתה את עצמה כקוראת ליציאת מצרים - ויציאת מצרים העניקה לה חלק מדימוייה. בני ישראל היוצאים ממצרים נעים כל הזמן קדימה. זהו סיפור לידתו והתבגרותו של עם ישראל במסעו קדימה אל ארץ ישראל. זהו אחד מסודות הקסם של סיפור יציאת מצרים באומות העולם. אין כאן מסע קוסמי-מעגלי, אלא תנועה קדימה בזמן, שיש לה מנהיג בשר ודם. משה אינו משיח. הוא מנהיג המצעיד את עמו אל עולם טוב יותר בעולם הזה.
העוצמה של סיפור יציאת מצרים טמונה בסופו. כנען היא הארץ המובטחת, מצרים היא ’בית עבדים’, וקיימת זיקה הכרחית בין הסוף להתחלה. מצרים היא, לגבי בני ישראל שלטון של דיכוי ושחיתות. בני ישראל באקט של יציאת מצרים אומרים שיש גם שלטון אחר. מקום אחר. הארץ המובטחת.
העבדות היא ’לחץ’, ’עוני’, ’סבל’. בני ישראל לא נמכרו לעבדים במצרים. בהתחלה הם היו אורחים, אח"כ שעבדו אותם למעין עבודת כפיה. הם לא נשבו במלחמה, הם לא מכרו את עצמם לעבדים. הם היו זרים בלי הגנה פוליטית ועל כן מצרים מכונה ’בית עבדים’. אך נוסף לכל הם דוכאו באכזריות, ועבדו עבודת פרך.
מדוע בכל זאת בזמן המסע לארץ בני ישראל מתגעגעים לארץ מצרים? אפשר להניח שהיה קסם לעבודת האלילים שהייתה במצרים. תרבות עשירה אם כי דקאדנטית, שהיו בה אלמנטים רבים של שחיתות.
ספר שמות מתאר עם הכורע תחת נטל דיכוי, מדוכא מפוחד, כנוע מתרפס.
סביר להניח שבני ישראל למדו במצרים לחוש בצער הזולת השרוי באותו מצב כמותם, אבל הם לא למדו - יוזמה, כבוד עצמי, זעם למראה דיכוי. בראשית הסיפור משה יש לו תכונות כאלה. כשמשה הורג את הנוגש - אפשר להסביר זאת שמשה לא גדל בבית עבדים. כי מה שלומדים בבית עבדים זה עבדות. עבדים סופגים את השפל שבעבדות יחד עם רצון לחקות את האדונים. מה שיש לבני ישראל זה יכולת אינסופית להתלונן. ולא פלא שהם מתלוננים. הם מ פ ח ד י ם (מפרעה), הם סובלים מקשיי המסע והם אינם יכולים כמו משה להאמין בארץ המובטחת המחכה בסוף המסע הקשה.
האמירה ’זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם’ - מצביע כי בעבדות יש משהו חופשי, נטול מאחריות. להיות בן-חורין (ובני ישראל לא שוחררו ממצרים הם אולצו להיות בני חורין) - פירושו לקחת אחריות על חייך, וחשוב מזה - אתה חופשי לציית לחוקים. בני ישראל העבדים יכלו להפוך לבני חורין רק מהרגע שניאותו לקבל על עצמם את משמעות החירות - להתחייב להיות אחראים על מעשיהם ולהתחייב לכללי התנהגות משותפים.
