`שבת הגדול` - על שום מה?
בהפטרה שאנו קוראים בשבת זו הנקראת: ’שבת הגדול’, מזכיר הנביא מלאכי שאורח החיים בעבודת השם נשאר האמצעי לכיוון תודעת האדם לחובתו האנושית בהכרת ה’שם’
מאת ארנון רוזנבלום, מרצה, מדריך ומנחה סדנאות ב"מחשב ומחשבה"
קובץ הפרשיות "מצורע מתכנסות לפעמים וחופפים את ’שבת הגדול’. קריאת התורה בשבת זו היא קריאה רגילה, אבל מה שמייחד שבת מיוחדת זו היא ההפטרה המיוחדת לשבת זו, שחורגת מסדר ההפטרות הרגילות שנקבעו בסמיכות לפרשיות השנה. בשבת זו קוראים את הפרק האחרון של הנביא "מלאכי", ונעסוק תחילה בשאלה הראשונה המתבקשת: מדוע השבת נקראת ’גדול’ ולא ’גדולה’, שהרי השבת היא לשון נקבה. אם כן, מהי הגדולה הטמונה ומוסתרת בתוך המושג ’השבת הגדול’?
טעמים רבים ניתנו לשבת שלפני פסח להיקרא ’שבת הגדול’. ואולם מנהגי ’שבת הגדול’ ואף עצם קיומה של שבת מיוחדת בשם זה אינם מוזכרים במשנה. זהו מנהג שמקורו כנראה באשכנז ובצרפת בימי הביניים, ושמשם התפשט ברחבי העולם. רק מאז תקופת הראשונים נזכר שמה המיוחד של שבת זו ונידונים מנהגיה המיוחדים.
כבר הראשונים נבוכו בטעמו של השם הזה. כך נכתב ב"ספר הפרדס" (ובספרים נוספים מבית מדרשו של רש"י): "שבת שלפני הפסח, נהגו העם לקראו ’שבת הגדול’, ואינם יודעים על מה קורים אותו ’שבת הגדול’ יותר משאר שבתות השנה".
והנה מובאות כמה אפשרויות לסיבה זו:
אפשרות אחת היא שהשם ניתן בגלל הנס הגדול שהיה לבני ישראל במצרים על פי מסורת, שלפיה בחודש ניסן של שנת יציאת מצרים התרחש באותה שנה בשבת. ובאותו יום לקחו שה לקרבן פסח מול עיני המצרים, כאשר השה סימל את אלוהיהם, ולמרות זאת לא אוּנה לבני ישראל כל רע מהמצרים.
סיבה עממית אחרת היא שהרב מאריך לדרוש בשבת זו, ודומה לאנשים כיום ארוך וגדול, כשם שנקרא ’יום כיפור’ (הצום הגדול) יש שיסבירו כי בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, והתחושה הכללית הייתה אם כן, כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ומאותו רגע נקרא ’גדול’.
אפשרות אחרת היא שהשבת נקראת על שם הפטרת השבת, שבסיומה מופיע הפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא... לפני בא יום ה’ הגדול והנורא", למרות ששבתות שנקראות על שם הפטרות נקראות בדרך כלל על שם התחלת ההפטרה.
יש שגרסו שכל שבת לפני חג נקראה "שבת הגדול", כלומר שבת שלפני חג גדול. כך למשל, בסידור עתיק לפי מנהג קורפו נמצא "סדר" ל’שבת הגדול’ של שבועות.
ובהקשר להפטרה עצמה מספר ’מלאכי’, הפותחת בפסוק הידוע: "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת". אך לפני סיום פרק נבואתו, בוחר הנביא מלאכי לסיים בפסוק: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".
מכאן נשאלת השאלה: מדוע מחזיר אותנו הנביא למקורות, אל תורת משה. מלאכי היה אחרון תקופת הנביאים, שהחלה בתקופת בית ראשון ונמשכה מספר דורות בבית שני. נבואות אלו מרביתן היו מכוונת להשפיע על האדם השפעה רוחנית ולעורר את תודעתו לעבודת ה’שם’, אולם המקרא מלמדנו כי המשימה לא הצליחה, וזאת למרות שלפי המסורת עמדו לישראל 48 נביאים ושבע נביאות שלא הצליחו להחזיר אף נפש למוטב. לכן ייתכן שזו הסיבה שמלאכי מחזיר אותנו אל יסוד היסודות ואל "החוקים והמשפטים".
כלומר, מה שלא הצלחנו אנו הנביאים מאז ועד היום, עשה חינוכו של עם ישראל בתורה ובמצוות. ייתכן שזו הסיבה שהוא מפנה אותנו אל "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב" –
החוקים והמשפטים. כלומר, אורח החיים בעבודת השם נשאר האמצעי לחנך על פיו את האדם ולכוון את תודעתם לחובתם האנושית בהכרת ה’שם’, ולא דווקא פעולת הנביאים (ישעיהו ליבוביץ’, הפטרת ’השבת הגדול’).
וכמובן קיימת בדברי הנבואה הערגה לעתיד שבו יתרחש המהלך המופלא בה נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".
ולסיום, נזכור שמלאכי היה אחרון הנביאים, אך הציפיה למימושם של פסוקים אלה ומימושם עומד ותלוי בתודעת עם ישראל מאז ומתמיד.
מי ייתן ובפסח הזה נזכה לראותם במו עינינו: את אליהו הנביא וגם את שיבת לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותם, עם כל המשתמע מכך.
חג פסח כשר ושמח
ארנון רוזנבלום
’מחְשָב וּמַחְשָׁבָה’
