קובי עצבני. תסמונת העדר
העצבני לא מפסיק לתהות בנוגע לשאלה איך פועל מוחם של בני האדם. השבוע בדרכו לעיר היה לו פנאי להרהר בשאלה, מדוע לעזאזל אנשים אוהבים להתאכזר לעצמם. מוזר לא?
לעיתים קשה לי קשה לי להבין איך הראש של אנשים עובד. ביום ה’ בשבוע שעבר בשעה 6 בערב עשיתי דרכי בכביש 6 למודיעין. עוד בהיותי אי שם מזרחית לשוהם בישר לי גלגל"צ שאם בא לי להגיע לעיר דרך 443, רצוי שאמחק את הרעיון בעודו באיבו, מאחר ויש שיירה שזנבה בבן שמן וראשה בשילת.
תחילה חשבתי שזה עוד תזמון גרוע של אחד ממתזמני גלגל"צ, עד שראיתי ממרחק זנב של שיירה המתנהלת בכבדות, עוד בטרם חלפתי על פני מחלף בן שמן.
מה זה כבדות, פשוט עומדת. בירכתי את המתזמן והמשכתי עד כביש 431. מה אגיד לכם... כביש כמעט ריק ותוך 8 דקות אני מחנה את הרכב בעזריאלי.
בתחילת השבוע שוב איתרע מזלי פעמיים לבוא לעיר בשעות אחה"צ המאוחרות, ובלעדי גלגל"צ שנהיה אילם הלכתי לכוכבית 995. וואלה, גם שם סיפרו על השיירה הארוכה בת 10 הק"מ, וכמובן מיד שברתי ל 431 החצי ריק.
עכשיו אני רוצה להבין... המדינה השקיעה מאות מיליוני שקלים בסבבה של כביש (431) שהביא אותנו עד מרחק נגיעה מגוש דן תוך דקות, ומשום מה מאות נהגים אפילו לא שמעו על זה.
פשוט קטונתי מלהבין מה עובר בראשו של אותו נהג מודיעיני ממוצע המתקרב לבן שמן כשהוא יודע בוודאות ששוב הוא הולך לפרנס את סלקום וחברותיה בפטפטת חסרת משמעות עם האישה והילדים שמימלא יראה אותם או ט וטו.
יודע. ובכל זאת כמו נהג אוטומטי נכנס למלכודת הפתאים של 443 של שעות העומס.. אז דחילקום, זה לא כביש 6 ולא עולה כסף. אז למה המזוכיזם הזה תגידו לי? ותהרגו אותי אם אני מבין אלא אם מדובר כאן בעוד תסמונת העדר האופיינית כל כך לישראלים. ותחשבו על זה.
