סבא שלי שמואל קלמן ז”ל היה גיבור וטרני
סבא לחם בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. במשך שנים הוא הראה לנו את המדליות שקיבל והיה מסתובב איתם כשיצא למפגשים. כל כמה שנים עשה צילום מקצועי שלו ושל המדליות וחילק לנו: לילדים שלו ולנכדים שלו. ואמר לנו ”ככה אני רוצה שתזכרו אותי”
סבא תמיד היה גאה במדליות שהיה עונד על דש עליוניתו היו שם מספיק מדליות, אם ניסית ללבוש את העליונית היה לך כבד מידי ללכת. בשבילנו זה היה עניין של שגרה לא ייחסנו לזה הרבה חשיבות למרות, שליוויתי את סבא לטקסים וראיתי איך מתייחסים אל כל אלה שהלכו עם מדליות בכבוד רב. סבא סיפר לי על המלחמה, על זה שהיה חייל צעיר השאיר אישה הרה בבית ויצא להילחם בחיל רגלים של הצבא הרוסי. הוא סיפר, שהוא היה אחראי על הפעלת מרגמה. פעם אחת הוא סיפר לי באמצע הקרב נגמרו להם הפגזים במרגמה והם נלחמו מול הגרמנים "נשארנו בלי תחמושת" אמר לי "אז מה עשיתם?" שאלתי הוא חייך ואמר, שהם ראו ערימה של פגזים כנראה שהגרמנים השאירו הוא לקח אותם והתאים אותם למרגמות שלהם וככה המשיכו להילחם עד שהכניעו את הגרמנים מולם. אחת השיחות, שחזרו ביני לבין סבא שלי היו אם הם ידעו מה קורה במחנות? סבא אמר לי שבהתחלה לא ידעו ואז הוא סיפר לי שהיה בין החיילים ששחררו את מחנה מיידנק: "הגענו למחנה ונלחמנו לשחרר אותו וכשנכנסנו לתוכו ראינו ערימות של נעליים, בגדים, תיקים, כלי מטבח, מזוודות ועוד מרוב שלא ידענו מה קורה שם היינו בטוחים שזה שוק, רק אחר כך כשהתקרבנו ונכנסו ממש בפנים וראינו ושמענו את הניצולים הבנו מה קרה שם" במשך השנים הוא סיפר עוד דברים איך הציל אנשים כחייל, איך פיקד על חיילים, איך נפצע בקרב האחרון בגרמניה מרסיס של פגז בראש והרופאים אמרו לו, שככה הישאר משותק כל החיים אבל הוא אמר להם "אני צעיר והעתיד לפניי אני לא יכול להישאר משותק" והתחיל ללכת ( רק בערוב ימיו הוא היה בכיסא גלגלים) סבא שלי היה גיבור. ככל שהשנים עוברות כך אני מבינה את זה יותר. כשראיתי את צעדות הווטרנים בשנים האחרונות לא הבנתי במה מדובר עד שהגעתי לצעדה לפניי כשנה זו הזדמנות לציין כמה חשובה המסורת הזאת כי בזכותה הבנתי סבא שלי היה גיבור כמוהם הוא היה חלק מהם. הם דאגו לנצח את הגרמנים בזכותם אנחנו יכולים לחיות במדינה שלנו.
