”נחש תפוז” - המלצה ספרותית על ספר ביכוריה של אילה שרעבי זמור
במה להמתיק ימים אם לא בשירים - דווקא בעת הזו אני מזמינה אתכם לפתוח סוגריים מסולסלים ולהכיר את ספר השירים החדש של המשוררת אילה שרעבי זמור. להמשך קריאה - כנסו...
ספר ביכוריה של המשוררת אילה שרעבי זמור, יצא לאחרונה לאור בהוצאת "עמדה" בעריכתו של ערן צלגוב. זמור נולדה וגדלה בעיר העתיקה בירושלים, למדה במחלקת הכתיבה במכללת מנשר לאמנות וכיום פעילה בארגון שְׁלֵמָה. הספר כולל עשרים ושבעה שירים, ומזכיר לי את האמרה "זה הקטן גדול יהיה".
כבר מקריאת השם הנבחר – "נחש תפוז", הכולל צירוף לשוני בלתי שגור ומעורר עניין, נוצר הרושם שלא מדובר בעוד ספר שירה סטנדרטי אלא בכזה הטומן בחובו איכות פואטית שיש לתת לה את המקום הראוי.
השיר הראשון הוא ארספואטי במהותו, מרובה בדמיון ומשמש כמבואה מפתיעה לשירים הבאים אחריו.
כך, בשיר השני הנקרא "זה כמו", ניתן לאתר את הצירוף המיוחד שעל שמו נקרא הספר. בשיר זה מתוארת סיטואציה משפחתית בה האם מקלפת לאב באופן חוזר ונשנה תפוז בצורה של נחש כאשר הוא אינו שם לב למתחולל. אנלוגיה זו מתכתבת עם הסיפור המקראי של אדם וחווה, ואולי גם עם מוטיב הפיתוי והחטא. שירים רבים נוספים כוללים דימויים מקראיים. נראה כי זמור שבקיאה במקורות, משתמשת בהם לשכלל את מנעד כתיבתה ומוסיפה לה פן מודרני –נשי פמיניסטי, שגם אליו יש להתייחס בתשומת הלב הנדרשת. מחזור השירים "שמות" כולל בתוכו את השימוש בשני האלמנטים גם יחד: השם מאזכר את אחד מחמשת חומשי התורה, ובהתאם לכך גם זמור חושפת בשירים קצובים את התמהיל המשפחתי ואת השתלשלותו ברבות הזמן. הפמיניסטיות באה לשיאה בחלק האמצעי של המחזור, בו היא מתארת את הצורך לומר את שמה – תחילה הוא נהגה כמקשה אחת עם שם משפחתה, בעוד שבשורה החותמת קיימת ההפרדה הנדרשת ("אילהשרבי./ מה אמרת?/ אילה, שרעבי"). ייתכן שבכך היא מנסה להזכיר לנו שבאהבה ישנה אחדות אך גם היבדלות, והשהייה מאפשרת את המרחב העדין בין השניים. ביטוי לכך ניתן למצוא גם בשיר "כתובה" בו היא כותבת: " ...היותו רק לי / שמחתו לי / שיער/ ונדידה". השיער יכול לרמז על שורשים של יחד בעוד שהנדידה היא המקום הבריא, שמאפשר גם אלמנטים של חופש. בשיר נוסף שכותרתו "לא תוכל לעזוב ברכות" מעלה על כתב את הנבדלות תוך התייחסות לכתיבה ולרגש: "לא תוכל לעזוב ברכות/ תפסע / והדלת תטרק/ צל עט חותך/ את נקודות האור/ וחורט...".
שירים רבים נכתבו כמתוך חלום או השתהות על כנפי הדמיון – כך בשיר "חיזיון": "היא משפשפת עפר / משקה את השורש ישירות/ ילדה-גולם/ מכה בגזע,/ מגביהה אותו,/ ציפורניה מתפקעות/ ...היא מעופפת/ היא אישה / מעופפת". שירים אחרים מנסים לתפוס את הדקויות אותן גם השירה מתקשה לתעד לכדי תחושה (ומכאן נוצר היפוך מהאין אל היש באמצעות תהודת הכתיבה): "הפרפר הזה/ הדק/ הלבן/ תועה בדרכו אלי הביתה/ הכנפיים שלו/ דקות ממוות/ גולשות על השמש / על הקרניים של השמש / שתועות אלי הביתה / אני רואה אותו/ אני גואה/ בלתי אפשרי לומר את זה בשירה" (מתוך "דברים שאי אפשר לומר בשירה"). כמו ביצירה הזו גם בשירים נוספים מובא הטבע בייחודיותו תוך התבוננות פנימית: "איני מוכשרת לדבר / מלבד שוטטות/ עם חזירי בר / עם צב או שועל, פרוק-רגליים לא מוכר-/ אולי תבוא/ אילה". ביטוי מפתיע נוסף מופיע בשיר "הינה באה" ובו היא כותבת: "בחלומי המים יורדים/ מול המקרר של ההורים/ יוצא תינוק צהוב:/ יוצא נמר". גם בשיר "בואי נדבר על הפחד", זמור מתארת את הרגש במוסיקליות מעוררת אימה: "בואי נדבר על הפחד...איך הוא מקפיא אותך/ איך הוא מניע את המפרקים/ באיטיות מרעישה של צב/ איך הוא מסמא את עיניך/ והאוזניים פעמונים דין דון/ דין דון, דין". אלו באים במישרין עם הכמיהה לחיות, כמו גם הרצון לחידלון (הלוא הם הארוס והתנטוס של פרויד): "זבובים עטים על גוף:/ הגוף חומר הזבוב צורה./ חרציות בקו ראשון אל השביל,/ חרציות לפני השלף./ מחירי האוכל עולים,/ אני חושבת/ היכן להצטמצם, אני חושבת/ תאכלי פחות, תעלמי, אני חושבת".
שירים נוספים מייצגים היבטים של גוף ונפש. ביטוי לשיר מצמרר שכזה הנקרא "השתקפות", מובע בבית חזק להפליא: "יש שריר שעובר בו עצב./ זהו תיאור אנטומי מדויק:/ שריר שעובר בו עצב. / כואב לך אחרי/ ניסיון כושל,/ וזה לא עונש/ אין ענישה בגוף". דוגמא מובהקת נוספת ניתן לראות בשורות: "באתי לעולם בנימוס/ המים ירדו/ ארבעה צירים./ תוכלו לקרוא לזה/ קלות./ אני קוראת לזה/ שתיקה". גם הדיאלוג המובא לקראת סוף הספר מלקט מוטיבים אלו ביתר שאת ועוסק ביחסי אישיות מורכבים ובברית מימי קדם.
גם האהבה והרצון להתקרב אל הבורא נוכחים בכתביה: "מתחת לכיסוי/ השיער שלי נמשך בקילומטרים/ מן הקודקוד אל האלוהים,/ את המגע העדין שלי/ אתה זוכר מהרחם." (מתוך: "אני המאהבת"). ויש בם גם פנייה ישירה ולא מתפשרת: "אני בלהבות/ אני כותבת כדי שתשמעו/ כדי שישמע/ הוא".
נושא האוכל אף הוא תופס מקום בכתיבתה של זמור, תוך שימוש במוטיב הלחם - הלחם טמון בשגרה: "עסוקה עם הלחם./ הביצה./ מתחת לציפורניים קמח,/ לא גזרתי עשרה ימים.", יש בו אלמנט שמהדהד את המיתולוגיה ("מעגלת כיכר אל התנור/ והוא יוצא/ מקשה אחת זהב".), וכן את הסתר הפנים של הבורא: "כה יפה,/ כה נבון,/ כה בלתי אכיל". בהקשר זה יש לציין גם את התפילה היפה הפותחת בשורה "אני רוצה" וכוללת שימוש בצירופים ומטבעות לשון מוכרים, תוך הנגדות והיפוכים: "אני רוצה לחם שעשוי מזהב אני רוצה לחם שעשוי מחיטה/ שעשוי מלחם שעשוי/ שנמצא". שלא כמו בסיפורו המיתולוגי של מידאס, זמור מבקשת – לחם ממשי כזה שאפשר להחזיקו, שאין בו מן הזהב אלא מן הקיים. ייתכן שבהנגדות הללו טמונה גם אירוניה סמויה על טבעם של בני האדם ואף לקח כי בסופו של דבר האושר מתקיים דווקא בפשטות.
(*השיר לקוח מתוך עמ’ 36)
השירים שנגעו בי במיוחד הם אלו שכוללים ביטויים אמהיים של אחדות ואבלות כמו בשיר "מה טעם תגדלי ילדה": "מה טעם תגדלי, ילדה. / מה שקורה עכשיו/ הוא מה שיקרה לך מהלאה./ את תשכחי הכל./ לא תדעי מה קרה לך עכשיו./ הלאה יבוא/ הלאה יספר לך את מה שקרה,/ ולא תדעי מה הוא מספר./ הלוואי תהיה לך אמא, ילדה/ הלוואי אהיה". זוהי שירה של סימביוזה ופרימה: "חילצו אותך מתוכי/ חתכו את החיץ./ מאז אין חיץ בעולם/ מאז אני מפולשת" (מתוך "חיץ"). ואי אפשר שלא להזכיר בנקודה הזו את השיר "קינה" שגרם לי לחוש את צער הנשים עד שורשיה של חווה, ואל לי לגרוע שורה אחת מתוכו: "מה אבכה בעבור ילד מת/ כל ימיי אני הולכת/ אל הילד המת/ והוא לא בא אלי. / ככל שאני מחפשת אותו/ הוא הולך ומת,/ אני מניחה לו/ וחי./ חיפשתי אותו בשיריון,/ חיפשתי בעדי ויהלום/ באפר ושק/ ואינו./ הרכנתי ראשי, בזווית העין הנחתי לו/ מקום. הוא בא/ בצללים. אינו יודע אור". ספק אם יוותרו עיניים יבשות אחר הקריאה הזו.
ראוי גם להציג את השימוש של זמור בייצוגים לשוניים שאינם שכיחים. כפי שהיא כותבת בשירה "כעס": "מי מתחבא/ מאחורי העיניים/ בצד השני של המיטה/ מול הריאות. משתרג/ על הצלעות/ מי יפה כמו קוץ, / כמו ליצ’י". או כמו בשיר "אליסיה" בו היא מדמה את הקבר לערסל או אמבט: "גם קבר / יכול להיות ערסל או/ אמבט./ המים יזרמו/ האמבט יתמלא/ והסבל יקפא/ רגלו משתלשלת/ הולך ובא/ הולך ובא/ הולך ובא/ והולך". בנקודה זו יש להזכיר גם את השימוש במבנים פואטיים הכוללים פסיחות, אשר יוצרים מתח וסקרנות מעוררת עניין.
השיר החותם את הספר מובא בשורה אחת: "אני מתקנת עצמי עבורך", ועומד בהלימה יפה עם ההקדשה המובאת בפתח הספר: "לאליאב- נפלא לעשות כנגדך".
זהו ספר של ניגודים מפתיעים, של נוכחות נשית עזה, של רגשות חובקי אדם ובם אימהות, משפחתיות וזוגיות. לא די בקריאה אחת כדי לחשוף את שכבות העומק המתקיימות בכל שיר ושיר. העמקה בקריאה חוזרת, מוסיפה בכל פעם נדבכים פואטיים רב ערכיים. אלו מעלים תשוקה עזה לרזי המקורות ולייחודיות של השירה. ספר זה מוכיח כי לא בהכרח נדרשת יריעת מילים רחבה בכדי להבנות עולם ומלואו.
(*השיר לקוח מתוך עמ’ 21).
לקריאת ביקורות על ספרי שירה נוספים לחצו על הלינק: עט לשירה - יעל רן
מצאו אותי גם ב-f
