טורנדו מתקרב לבית - ביקורת על ספר הביכורים של גרגורי גורדון

בתחילת החודש קיבלתי בדואר את ספר הביכורים של המשורר גרגורי גורדון, ובו הקדשה אישית מרגשת. גרגורי הינו יליד אוזבקיסטן, יהודי משיחי ועובד סוציאלי. שיריו פורסמו בכתבי עת מגוונים ובעיתונות וזיכו אותו במספר פרסים. ספרו מחולק לשלושה שערים: "ילדות קשה", "אברבנאל" ו"טורנדו מתקרב לבית" (שממנו נגזר גם שמו של הספר). כל אחד מהם חושף רבדים שונים מחייו, אשר מאפשרים לקורא לחבר את תמונות חייו לכדי פסיפס שלם.

כבר בעת קריאת השירים הראשונים, הלב נכמר מצללי ילדותו, אשר רוויים אלימות וניכור מסביבתו, וכוללים תנאי הישרדות וקשיי היטמעות בישראל. רצונו להציל את אמו (המתוארת כ"אליה") מטרפי אביו (המתואר כזאב) חושף את אהבתו הזכה אליה וכן את הפחד שמא ניצני האלימות מצויים גם בתוכו.

בהיותו עובד סוציאלי הוא כותב מנקודת מבט של מטפל ומטופל. כמו בכל טיפול נדרשת יכולת להעמיק בנפש פנימה. הצלילה אל אותם זכרונות ילדות קשים המתוארים בשער הראשון מחדדת את הצער, ויכולה להניב, כדבריו, "טביעה או הצלה" (" ורק עכשיו אתה מבין כי ראשיתך מצער / וכל הזמן הזה / היה לך הכל /ולא היה לך דבר".)

השער השלישי כולל אף הוא שירים יפהפיים ומחוספסים, והתחושה העולה מהם היא שמשהו או מישהו עתיד למות. אולי יש כאן מעין רמז שעל מנת להיוולד מחדש נדרש גם לנבור עמוק פנימה ולהיכנס לעיתים בשער הייסורים. על אף התהומות והביבים בם התבוססה נשמתו, ניתן למצוא בשיריו האחרונים גם תקווה לגאולה. זו נאחזת בחסדי האמונה, ובחוזקו של האני שיש בו כדי לנתב את גורלו.

יכולתו של המשורר למצוא את החוזקות ובאמצעותן להגיע להשלמה עם נסיבות חייו רוויות האלימות והצער, נוגעת ללב הקורא ומעוררת בו רגשי חמלה ואף השראה.

לא ניתן להתייחס לספרו של גרגורי מבלי לאזכר את דימויי הטבע הייחודים השזורים ביצירה ומאופיינים לרוב בניגודים רבים ("נמלים שחורות עולות על עור חלב...כמו פרחים בשדה קוצים...עצים קמלים בגן המלובלב", "בחלונות ראיתי את העצים בחוץ/ מתרוצצים כמו אש באח", "שרעפים עולים בי רעילים / כמו פתן בפרחים", "אור כסוף, כחול/ התפרע על קיר במחול/כמו פרפר בקורי עכביש"). ספרו מהווה עבורנו דוגמא ליכולת האנושית המופלאה לצמוח מן הכאב אל התקווה.