בעקבות הקול ובלעדיו – ד”ת עם שיר לפרשת לך-לך
משוררים וסופרים, אנשי הגות ומנהיגים לקחו כמודל את הקריאה אל אברם, את ההיענות שלו, את עזיבת הבית, ההרגלים המוכרים, ההתנתקות מהסביבה התומכת – ואת ההליכה, המסע אל הארץ המובטחת
וַיֹּאמֶר ה’ אֶלאַבְרָם: לֶךְלְךָ!
כך פותחת פרשתנו את המסע הראשי של ספר בראשית, את המסע הגדול של כל התורה כולה, של עם ישראל לדורתיו. דומה שהכל נכתב על אותה הליכה, אותה עזיבה של ארץ, מולדת ומשפחה, ללכת אל הלא נודע, ללכת בעקבות הקול הא-לוקי הרועם, בעקבות הקריאה. ’לך-לך פירושו להיות יהודי’, יכתוב יהורם טהרלב, ואילו אלתרמן בבואו לדרוש את פתיחת שערי הארץ בזמן המנדט טוען בעוז: ’כי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב / רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר’.
משוררים וסופרים, אנשי הגות ומנהיגים לקחו כמודל את הקריאה אל אברם, את ההיענות שלו, את עזיבת הבית, ההרגלים המוכרים, ההתנתקות מהסביבה התומכת – ואת ההליכה, המסע אל הארץ המובטחת, שלעיתים התפרש גם כמסע פנימי של כל אדם ואדם אל ייעודו ומשאת נפשו. אחת מהן, חנה סנש, משוררת עדינה ורגישה, כמו גם לוחמת עזת נפש, כתבה בשיר מפורסם:
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי /
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
***
תמצאו אותם אחרי השחרור מהצבא, מהשירות הלאומי, חלקם מגיעים לזה רק בתום הלימודים האקדמאיים – צעירות וצעירים ישראלים שמחפשים את עצמם, את דרכם בחיים, מחכים לקריאה הגדולה, לצו מלמעלה – והוא מבושש לבוא. רובם טיילו כבר במזרח הרחוק, בדרום אמריקה כמה חודשים, ראו עולם וחזרו, והם תוהים לעצמם: לאן ללכת, איה היא אותה הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ?! מה בדיוק נדרשים אנו לעשות, לאן ללכת, את איזו ארץ ומולדת, אנו צריכים לעזוב – ולאיזה כיוון ללכת? ’היכן אותה ארץ, כוכבי אותה גבעה, מי ינחנו דרך, יגיד לי הנתיבה?!’.
כל עוד היינו במסגרת ברורה: יהא זה בית ספר, ישיבה או שירות צבאי ולאומי, הדברים היו נהירים. היה מישהו שם ’למעלה’ שנתן פקודות, שהגדיר את הדרך באופן ברור וחד –יכלנו להסכים ולציית, לעיתים מרדנו והעדפנו לא ללכת בתלם, אבל לפחות שמענו את הקריאה, זיהינו את הקול. עתה שאנו ברשות עצמנו, משניתנו המושכות בידיים שלנו, מתחילה הבעיה החריפה: "שום דבר לא ידוע/לא שנה, לא שבוע/יש לנוע, לנוע".
***
פרשתנו, לֶךְלְךָ, אכן מכילה קריאות א-לוקיות רבות, בריתות והבטחות מפורסמות. אך לצידן– לא תמיד אנו שמים לב – ישנם סיפורים ארוכים ומפורטים שאופיים שונה. הנה כך מסופר מיד אחרי ההתלהבות הגדולה של העלייה לארץ: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם". בוודאי אינני הראשון שמרים גבה נוכח החלטתו זו של אברם העומדת בסתירה לצו הא-לוקי המפורש. "גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב – עוון אשר חטא. כי הא-להים ברעב יפדנו ממוות". כך מצליף הרמב"ן, בכאב, באבינו אברם. לא חייבים להסכים עם ביקורת חריפה זו, כדי להודות שאברם אינו נועץ בה’ מה לעשות בעקבות הרעב, כיצד לשמור את שרה מפני המצרים החושקים בה, וכן הלאה.
כאשר שב אברם ארצה,פורצת מריבה בין הרועים שלו ושל לוט. והנה הוא מציע במפתיע להיפרד ולחלק את הארץ (המובטחת לו ולזרעו!): "הֲלֹא כָלהָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, אִםהַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִםהַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". גם בפרוץ המלחמה הגדולה בין ארבעת המלכים נגד החמשה (המורדים), כשאברם שומע שלוט אחיינו נלקח בשבי, הוא לא קורא תהילים, לא פונה לה’ בתחינה, או בשאלה, אלאבמיידי: "וַיָּרֶק אֶתחֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַדדָּן." מבצע אנטבה מקראי נועז לאורך מאות קילומטרים, בלי הרקולסים ובלי ג’יפים – לחילוץ שבויים בעומק קווי האויב: "וַיִּרְדְּפֵם עַדחוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּלהָרְכֻשׁ, וְגַם אֶתלוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב". מה הניע את אברם לצאת למרדף – לא צו ולא קריאה א-לוקית, אלא כאב אישי על האחיין הנמק בשבי, תחושת צדק פנימית עמוקה. כך קורא עליו הנביא ישעיהו בהפטרה: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ? יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ...".
למפרע יגלה לנו הקב"ה בעצמו בפרשה הבאה,כי הסיבה לבחירת אברם(סיבה שהוסתרה על ידי התורה בפרשתנו), הייתה לא אחרת מאשר רדיפת הצדק והמשפט שלו, והנחלתה הלאה, לנו, צאצאיו בדורות הבאים: "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶתבָּנָיו וְאֶתבֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". ההכוונה הבסיסית, המצפן העקרוני היה בידיו של אברהם, ולאורו פעל בכל מקרה ומקרה, ללא צורך בהתייעצות והוראה ספציפית מפורשת מלמעלה, על כל צעד ושעל.
הדוגמא השלישית מתייחסת לדרמה צנועה יותר, בחיק המשפחה: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶלאַבְרָם, הִנֵּהנָא עֲצָרַנִי ה’ מִלֶּדֶת, בֹּאנָא אֶלשִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי... וַיָּבֹא אֶלהָגָר, וַתַּהַר.". אף בנושא רגיש ועקרוני כמו המשכת הזרע, חיי המשפחה, אין אברם נועץ בריבונו של עולם, וסומך על האינטואיציה של שרי אשתו. הסיפור מסתבך בעקבות ההריון של השפחה-הגר, "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ(=זילזלה בשרי)... וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶלשָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂילָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.". ובכל נפתולי העלילה הללו, אין אברם ושרי פונים ודורשים את ה’, אין הם מבקשים ייעוץ והדרכת הורים. האם טוב עשו? האמנם יפה פעלו? אלו שאלות שהתורה משאירה אותן פתוחות, ללא סימן קריאה. הציווי היחיד מלמעלה בסיפור זה מופנה דווקא אל השפחה המצרית, אל הגר: וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה’ עַל-עֵין הַמַּיִםבַּמִּדְבָּר.... וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה’, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ". כמה הולמת אפוא הפרשנות המדגישה את דברי ה’ לאברם אצלנו, לקראת ברית המילה: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים". כדברי רש"י בתחילת הפרשה הקודמת: "’אֶתהָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְנֹחַ’ - נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאיליו".
***
ובכן חברים, אף אם נמשיך ונסקור את הפרשות הבאות -
נגלה לסירוגין מקרים של קול רועם, של צו א-להי מפורש.
ולצידםסיפורים ארוכים ומפורטים, של מעשים כבירים,
נדודים, מלחמות ובריתות, דרמות משפחתיות ועוד –
שבכולן לא נוכח קולו של הא-להים.
גיבורי התנ"ך, אינם פונים כל הזמן לשאול בעצתו של הקב"ה,
ובאין להם "דעת תורה"מוסמכת,
הם באופן מופגן – מסתמכים על הבנתם את האירועים
ועלהפנמת הערכים שלאורם יש לפעול, ויוצאים לדרך.
אף אנו, בעקבותיהם,
סופגים שנים על גבי שנים של הדרכה צמודה
של עקרונות, דרכי חיים ומוסר, ועצות מגבוה.
מכאן ואילך, מתחיל המסע האישי שלנו.
שום דבר לא ידוע - אך יש לנוע לנוע.
הלכתי – אף על פי שלא קרא הקול.
***
שמוליק קראוס, בשנות ה-70 של אחרי המלחמות הגדולות והמאבקים הלאומיים ההרואים, שואל, תמה, מתבלט, מהי הדרך, לאן ללכת. אך כבן טוב לעם היהודי יש דבר אחד שברור לו מאילו, אין לדרוך במקום, יש ללכת ללכת, יש לנוע לנוע! אריק לביא בביצוע לפנתיאון.
