חיפוש
 
לדף הבית >>     עט לשירה - יעל רן >>

ביקורת ספרותית על שלושת ספרי השירה של תומר קליין

 

לקרוא על תחום שאתה אוהב זה עונג גדול, לקרוא על כך בצורה מקורית מאדם שעוסק בכך זה אף מרגש הרבה יותר.

 

"מתוק למות במים", "בפקלוטה להנדסת מילים, "מאובנים שהחותמו בנפש" -
ביקורת על שלושת ספרי השירה של תומר קליין

מאת: יעל רן

לקרוא על תחום שאתה אוהב זה עונג גדול. לקרוא על כך בצורה מקורית מאדם שעוסק בכך זה אף מרגש הרבה יותר. את תומר קליין, משורר שספריו תורגמו לשפה האנגלית ומהנדס כימיה (העוסק בפרויקטים בתחום הטיפול במים ובהתפלה) הכרתי לפני יותר משנה בפייסבוק. עולם האמנות חיבר בינינו, ולשמחתי זכיתי להכיר לאחרונה שלושה ספרים מפרי עטו. מיום קבלת הספרים צללתי בחדווה לתוך עולמות כתיבתו. אלו מרובים בשירים ארס פואטיים, כפי שניתן להיווכח משם ספרו השני, שנקרא לא בכדי: "בפקולטה להנדסת מילים". תומר מכניס את הקורא להנדוס המילים מעל שולחן כתיבתו, ומביע את הליך היצירה וההתחבטות הטמונה בו באמצעות שלל דימויים ומוטיבים מקוריים. כבר בפתיח הוא יוצר גשר בין הפיזי למטאפיזי, ובכך מחבר את הקורא גם לתחום עיסוקו. הוא מרבה לקשר בין הדיו לדם, דבר המקשר אף הוא את הפיזי עם הנפשי שכן מילותיו נכתבות מדם ליבו ומחפשות את מקומן בעולם היצירה.

בשיריו ניתן למצוא שילוב של כוחות ומראות הטבע המעוררים אותו לרגשות מנוגדים מהמקובל. זאת ניתן לגלות כבר משמו של ספרו הראשון: "מתוק למות בים". משחק הפכים שבו המלוח, שלא כמצופה, מעורר רגשי מתיקות, לצד תמיהה וסקרנות להמשך הקריאה.  

ספרו השלישי "מאובנים שהוחתמו בנפש", משלב את העבר בבשלות ההווה. גם בספר זה מרבה תומר לתאר את תהליכי הכתיבה באסוציאציות הייחודיות לו. אלו ניחנות בשלל אזכורים תנכיים, דבר המעמיק אף הוא את קשרי הזמן ("עבד הייתי למילותיי בערי מסכנות סוחב בנפש רצוצה משא אותיות", "בראשית נפתחה המגרה ואומר: ותהיי מחברת. ורוח יצירה מנשבת על פנים הדפים ותהו אותיות מרחף בינות השורות ואקרא למילה בשמה המפורש. ויהי בוקר ויהי ערב שיר ראשון"). מלאכת הכתיבה בעיניו, דרשנית ככל שתהיה, לעיתים מבקשת תהליך של השהייה על מנת לשוב ולהירתם אליה במלוא מוזה וכוחות ("פעם בשבעה ימים שומט את הנפש לעייפה, מותיר את אצבעותיי לנפשן. פרקי, כרגבים הפוכים, מצפים בכאב לחרישה, ולא נותר לי אלא לשוב לזרוע אותיות."). פרק הסיום הנקרא "על גבול הערות" משלב את התמות השונות שלאורך פרקי הספר, עם מבואות חייו, במין איחוד של השלמה פואטית בוגרת. אלו מומחשים באופן ציורי באמצעות תיאורי הטבע המבקשים להותיר חותם ("רימון בודד בין אלפי גרעיניו כזקן שבניו נטשוהו ערירי...יתנודד קדימה ואחור עד כי יפול ארצה. ובנפלו נשפכו מעיו וגרעיניו יתפזרו אל קצות הארץ. תהא זו נחמתו."). השלמה זו הינה בין תנועת החיים המתמדת לבין קו חלומות השמים המתנשקים לעיתים בהגשמה עצמית, אם כי לעיתים אינם אלא שקיעה אל "ארון הדמדומים". כל יצירותיו הינם כמאובני דבש ועוקץ, שמהם לדעתו "מתחילים השירים", מאובני חייו היוצרים את "תבליט נוף שיריו".

בתמונה- השיר "חומות זכוכית" מתוך ספרו השלישי. 

 

 

 
 
 
 
פורום המומחים

פורום המומחים

סרטון 2 דקות

סרטון 2 דקות

מעגלי התמיכה של פורום המומחים

מעגלי התמיכה של פורום המומחים

 

 

 

כל מה שקורה בעיר באנר הדר
יש לי שאלה לגדי ברקאי

 

מדורים