שלום דניאלי,

תודה על השאלה, לצערי לא יכולה לתת תשובה חכחמה בלי להכיר את האורח החיים שלך
אני חיישבת לראות בדיקות דם ולעשות שיחה ע״מ להבין את שורש הבעיה 
יכול להיות כחוסר באנזימים, יכול להיות רגישותת יכול להיות בעיה במע׳ עיכול שלא מצליח לעשות ספיגה טובה.
כל אלה דברים שעולים לי אך כפי שאמרתי ללא הכרות לא יכולה לתת מענה לשאלה שלך

בברכה ובריאות טובה,

לוסי רבין 

0585430091

יש לכם עוד שאלות ללוסי רבין נטורופתית? כנסו!

לתכתובת עם המומחה בוואטסאפ - כנסו!

0585430092 המיניסייט שלי

שלום מיקי והראל,

 רוב בעלי העסקים רואים בדוח השנתי "קנס" של זמן וניירת, אבל מי שיודע לקרוא אותו נכון, מקבל מפת דרכים להגדלת הנטו בכיס.

0522747750

יש לכם עוד שאלות לרואי חשבון , אבי וידן? כנסו!

לתכתובת עם המומחה בוואטסאפ - כנסו!

0522747750

"לא הייתי מקולקל, רק פצוע": המסע שלי מהפציעה השקופה אל האור

שלום לכולם, אני ירון אנטניר, ואני שמח על הזכות לשתף אתכם בסיפור האישי שלי וביצירה שנולדה מתוכו.

במשך שנים אני עוסק במופעי סיפור – אני מאמין שלסיפורים יש כוח לרפא, לחבר ולשנות חיים. אבל במשך 40 שנה, הסיפור הכי חשוב שלי נשאר חבוי עמוק בפנים, מאחורי מסכות של חוזק ו"עסקים כרגיל".

התובנה ששינתה את חיי

התובנה המרכזית שאני מביא איתי, גם לבמה וגם לדפים של ספר הביכורים שלי, היא פשוטה אך מטלטלת: אף אדם אינו "מקולקל" או "פגום" מיסודו. כשאנחנו מרגישים שהחיים שלנו לא מסתדרים, אנחנו נוטים להאשים את עצמנו בחוסר יכולת. אבל האמת היא שלרוב, אנחנו פשוט נושאים פצע שלא טופל. ברגע שמפסיקים לחפש מה "דפוק" בנו ומתחילים לחפש את מקור הפצע – הריפוי מתחיל.

מהמחנק בלבנון ועד להכרה כנכה צה"ל

הספר שלי, "לא הייתי מקולקל, רק פצוע", עוסק בשאלה שרבים מאיתנו שואלים בשקט: "למה החיים שלי לא מסתדרים?".

הסיפור מתחיל בנער צעיר, חדור מוטיבציה, שמתגייס לצבא ונפצע במלחמת לבנון. במשך ארבעה עשורים סחבתי איתי פציעה שקופה – פוסט טראומה (PTSD) שעיצבה את חיי בלי שבכלל ידעתי לקרוא לה בשם. הספר חושף ללא רחמים ובאופן חשוף את המציאות הישראלית כפי שהיא: טראומה שקטה, יומיומית, כזו שמסתתרת מתחת למדים, מתחת לחליפות העבודה ובתוך המשפחות שלנו.

בספר אני מתאר את תהליך השיקום המורכב שעברתי לאחר שהוכרתי כנכה צה"ל, ואת המלחמה הבלתי מתפשרת שלי על הזכות להיות 100% בן אדם.

למה דווקא עכשיו?

מאז ה-7 באוקטובר, נושא הפוסט-טראומה הפך לדימום לאומי. כולנו חשופים אליו יותר מאי פעם – חיילים בסדיר ובמילואים, ומשפחות שלמות שמתמודדות עם השלכות המלחמה. הרגשתי שזו חובתי המוסרית להוציא את הספר לאור עכשיו, כדי לעורר מודעות ולתת תקווה לכל מי שמרגיש "שקוף".

המסר שלי אליכם הוא ברור: אל תוותרו על עצמכם. אפשר להתגבר על כל קושי, ואפשר לצמוח מתוך השברים למקום של עוצמה ושליחות.

"הספר הזה הוא לא רק הסיפור שלי, הוא המפה לכל מי שמרגיש אבוד בתוך הפצעים השקופים של עצמו."

אני מזמין אתכם – חיילים, בני משפחה וכל מי שמתעניין בנפש האדם – לשאול אותי כאן הכל. על תהליך הכתיבה, על ההתמודדות עם הפוסט-טראומה, או על איך הופכים כאב למופע סיפור שנוגע בלבבות.

מייד אחרי פסח נקיים ארוע השקה חגיגי של הספר שיכלול גם מופע סיפור "50% נכה ב 100% בן אדם"
כלם מוזמנים הארוע ללא תשלום
הזדרזו להרשם ולהבטיח את מקומכם

שלכם, ירון אנטניר.

0525105100

יש לכם עוד שאלות לירון אנטניר? כנסו!

לתכתובת עם המומחה בוואטסאפ - כנסו!

שלום רב,
התקף חרדה לרוב מתחיל בלי אזהרה. דופק מואץ, תחושה של מחנק בגרון, ופתאום העולם נראה רחוק או מאיים בצורה בלתי מוסברת. מי שחווה התקף חרדה יודע שלא מדובר ב"סתם לחץ" – זו חוויה גופנית מלאה שבה המוח משוכנע שמשהו נורא עומד לקרות, ממש כאילו אריה נכנס עכשיו לחדר.

בעולם שבו החרדה הפכה ל"מגפה השקטה", המיינדפולנס (קשיבות) מציע גישה כמעט רדיקלית: במקום לנסות להשתיק את החרדה או לברוח ממנה – אנחנו הולכים להזמין אותה לכוס קפה.

המנגנון: למה אנחנו בכלל נכנסים להתקף?
התקף חרדה הוא למעשה "אזעקת שווא" של האמיגדלה – האזור במוח שאחראי על זיהוי סכנות. ברגע שהאמיגדלה נדרכת, היא מפעילה את מערכת ה"הילחם או ברח". הבעיה? המוח המודרני שלנו לפעמים מפרש סטרס בעבודה, זיכרון כואב או אפילו קפאין גבוה מדי כסכנת מוות.

כאן נכנס המיינדפולנס. הוא לא מנסה "לתקן" את המוח, אלא ללמד אותו שפה חדשה.

מיינדפולנס: לא מה שחשבתם
טעות נפוצה היא לחשוב שמיינדפולנס זה "להיות רגוע". האמת היא שמיינדפולנס זה להיות מודע.
כשאנחנו בתוך התקף, המחשבה שלנו נמצאת בעתיד ("אני הולך למות", "אני משתגע", "זה לעולם לא ייגמר"). המיינדפולנס מושך אותנו בחזרה אל ההווה, אל המקום היחיד שבו אנחנו באמת בטוחים.

עזרה ראשונה: 3 שלבים לעצירת ה"לופ" בשיטת המיינדפולנס
אם אתם מרגישים שהחרדה מתחילה לטפס, נסו את הטכניקה הזו, שמבוססת על עקרונות הקשיבות:

1. לתת שם לילד (Labeling)
במקום להגיד "אני מת עכשיו", אמרו לעצמכם בשקט: "הנה מגיעה חרדה". כשאתם נותנים לה שם, אתם יוצרים מרחק קטן. אתם כבר לא החרדה, אתם הצופים בחרדה. זה מעביר את הפעילות מהאזור הרגשי במוח (האמיגדלה) לאזור הלוגי.

2. שיטת ה-5-4-3-2-1 (קרקוע)
כדי להחזיר את המוח ל"כאן ועכשיו", השתמשו בחמשת החושים:

זהו 5 דברים שאתם רואים סביבכם (הצבע של הקיר, העציץ, השעון).

4 דברים שאתם יכולים לגעת בהם (המרקם של המכנסיים, הכיסא).

3 קולות שאתם שומעים (המזגן, ציפורים בחוץ).

2 ריחות שאתם מריחים.

1 דבר שאתם יכולים לטעום.

3. "לרכוב על הגל"
התקף חרדה הוא כמו גל בים. יש לו שיא, והוא תמיד, אבל תמיד, דועך. במקום להילחם בגל ולבלוע מים, המיינדפולנס מלמד אותנו "לצוף" עליו. אמרו לעצמכם: "זה לא נעים, זה מאוד מפחיד, אבל זה חולף. אני פשוט נושם אל תוך התחושה עד שהיא תעבור".

השורה התחתונה: אימון לטווח ארוך
מיינדפולנס הוא לא רק פלסטר לרגע ההתקף. תרגול יומיומי של 10 דקות של ישיבה שקטה והתבוננות בנשימה מעבה את הקשרים במוח שאחראים על ויסות רגשי. עם הזמן, ה"אזעקה" שלכם תהיה פחות רגישה, ותלמדו לסמוך על עצמכם שגם אם הגל יגיע – אתם יודעים איך לצוף עליו.

זכרו: החרדה היא שקרנית מיומנת. היא תגיד לכם שאתם בסכנה, אבל המיינדפולנס יזכיר לכם שבכל רגע נתון, הדבר היחיד שבאמת קורה זה שאתם נושמים.

בברכה,
לנה שיר.

0547049338

יש לכם עוד שאלות ללנה שיר דיאמנת? כנסו!

לתכתובת עם המומחה בוואטסאפ - כנסו!

שלום נדב,

התמודדות עם פוביות היא אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לשיתוף פעולה בין המוח לרגש. בעוד שטיפול פסיכולוגי קלאסי עוסק לעיתים קרובות ב"למה" (שורש הבעיה), השילוב של אימון (Coaching), NLP ומיינדפולנס מתמקד ב"איך" – איך משנים את החיווט המוחית כדי להגיב אחרת לגירוי המפחיד.

הנה הדרך שבה כל אחד מהכלים האלו פועל על הפוביה:

1. NLP: "עריכה מחדש" של הסרט בראש
ה-NLP (ניתוב לשוני פיזיולוגי) מתייחס לפוביה כאל "טעות למידה" של המוח. המוח למד לקשר גירוי (כמו עכביש, טיסה או גובה) לתגובת הישרדות קיצונית.

טכניקת הדיסוציאציה (V-K Dissociation): אחת השיטות המפורסמות ביותר. המטופל מתבקש לדמיין את עצמו יושב בקולנוע וצופה בסרט של עצמו חווה את הפוביה. הצפייה ב"צד שלישי" מנטרלת את התגובה הרגשית המיידית.

שינוי מרכיבי החוויה (Submodalities): אם הפחד מופיע כתמונה גדולה, צבעונית וקרובה בראש, ב-NLP "עורכים" אותה: הופכים אותה לשחור-לבן, מקטינים אותה ומרחיקים אותה. המוח מפרש את התמונה המוקטנת כפחות מאיימת.

2. מיינדפולנס: להישאר עם התחושה בלי להיבהל ממנה
בפוביה, מה שמפחיד אותנו הוא לא רק האובייקט (למשל, המעלית), אלא התחושות הגופניות שלנו (דופק מהיר, הזעה). מיינדפולנס מלמד אותנו "לשהות" עם התחושה.

צפייה ללא שיפוט: במקום לברוח מהחרדה, המתרגל לומד לומר: "הנה דופק מהיר, הנה מחשבה מפחידה". היכולת להתבונן בתחושה כזרם של אירועים חולפים, ולא כסכנה קיומית, מורידה את עוצמת הלהבות.

עוגן הנשימה: שימוש בנשימה ככלי להרגעת מערכת העצבים הסימפתטית בזמן אמת, מה שמאפשר "להחזיר את השליטה" לידיים שלנו.

3. אימון (Coaching): מהימנעות לכיבוש יעדים
בעוד שה-NLP והמיינדפולנס מטפלים במנגנון הפנימי, האימון עוסק בפעולה בעולם האמיתי.

חשיפה מדורגת (Graded Exposure): המאמן בונה עם המתאמן "סולם פחדים". מתחילים מהתמודדות עם משהו קטן (למשל, להסתכל על תמונה של המושא המפחיד) ומתקדמים בצעדים קטנים עד למפגש האמיתי.

ניהול המשאבים: האימון מתמקד בחוזקות של האדם. שואלים: "אילו כלים ששימשו אותך להצליח בעבודה יכולים לעזור לך עכשיו מול הפחד?". זה הופך את המתאמן מקורבן של הפוביה למנהל של האירוע.

השילוב המנצח: איך זה נראה בפועל?
דמיינו אדם עם פוביה מקהל:

ב-NLP, הוא ישנה את הייצוג הפנימי של הקהל (למשל, ידמיין אותם קטנים או מצחיקים).

ב-מיינדפולנס, הוא ילמד לזהות את הרעד בידיים לפני העלייה לבמה ולקבל אותו ברוגע, בלי להיכנס ללופ של "אני הולך להתעלף".

ב-אימון, הוא יקבע יעד לדבר מול שני חברים, אחר כך מול חמישה, עד שיכבוש את היעד המרכזי.

השורה התחתונה: הכלים האלו לא מנסים "למחוק" את העבר, אלא לתת לכם שלט רחוק חדש על המוח שלכם.

בברכה,
לנה שיר

0547049338

יש לכם עוד שאלות ללנה שיר דיאמנת? כנסו!

לתכתובת עם המומחה בוואטסאפ - כנסו!