עצמאות במשפחה
יום העצמאות הוא חג מרכזי בהוויה של תושבי מדינת ישראל. פיקניקים, מנגלים, מפגשים משפחתיים, טיולים ברחבי הארץ – והופ הופ טרללה, גדלנו בשנה. מי גדל? כולנו, הישראלים. כבר 58 שנה שאנחנו עצמאיים וזו סיבה לחגיגה גדולה
לא קל להיות גדולים: עושים טעויות, מרגיזים ורבים, נופלים וקמים, לא תמיד עומדים בציפיות האחרים או בציפיות שלנו, לעיתים מתגעגעים לסמכות של מישהו חזק שיאמר לנו מה לעשות, רוצים שמישהו אחר ייקח אחריות.
גם אצלנו, בתוך הבית הפרטי שלנו, מתנהלת לה יום יום ושעה שעה יבשת, ובה מספר מדינות בגדלים שונים, עם תכונות שונות וצרכים אחרים. כל המדינות ביבשת רוצות עצמאות וזקוקות לה, מבקשות ריבונות, דורשות חופש פעולה. למדינות קוראים אבא, אמא, אור, ענת, גלי, עמית. כל אחד מאלה מבקש, יוזם ומגיע לעצמאות בקצב אחר ובדרך שונה.
המדינות הקטנות, הצעירות הן הילדים כמובן. מדינות אלה זקוקות להכוונה, לתמיכה, ולעידוד לארוך הדרך בתהליך השגת העצמאות. הורים בכל התרבויות, שואפים לחנך את ילדיהם לעצמאות. ילד עצמאי הוא ילד בעל ביטחון, המסוגל להתמודד עם מטלות שונות, פיזיות ורגשיות בכוחות עצמו, וכן לחוש חופשי ובעל יכולות, להכיר את עצמו ואת צרכיו ולפעול להגשמתם.
אלא שתהליך העצמאות מלווה תמיד במאבקי הילד בסביבתו הקרובה, מעין מלחמות שחרור, לאורך כל הדרך. מלחמות ומאבקים אלו הם חיוניים עבור הילד. זוהי הדרך בה הוא מבטא את צרכיו ומגדיר טריטוריה בתוך היבשת המשפחתית. : כדי לגדול הילד צריך להרחיב את שטח המחייה שלו, לקבל עוד זכויות ועוד תחומי אחריות, להגדיר לעצמו את הייחודיות שלו. האם כל זה אפשרי בכלל מבלי להיתקל מדי פעם, להפריע, להתנגש בצרכים של האחרים?
הכרזות העצמאות של המדינות הקטנות מתבטאות בצורות שונות בגילאים שונים. בת השנתיים תתעקש לבחור בעצמה את החולצה לגן, בבוקר, בדיוק שתי דקות לפני שעת האפס של ההורי. בן החמש יבקש ליום ההולדת מתנה החורגת מתקציב ההוצאות המשפחת. בן העשר יסרב להכין שיעורי בית, ויטען שלא אכפת לו אם המורה תקרא להורים לשיח. בת החמש עשרה תודיע שתחזור בלילה בשעה שהיא מחליטה עליה. כל אלה הן הכרזות עצמאות, דרישה להחליט לבד בנושאים המשמעותיים. המאבקים אינם מתוכננים נגדנו, אלא בעדם, ומגיעים מתוך הצורך הטבעי והנפלא – לגדול.
אם רק יכולנו לחסוך מהם – ומאיתנו - את המאבקים, את הקונפליקטים, את הסערות. למה הם לא משתמשים בניסיון שלנו, למה אנחנו לא יכולים לפתור ולסדר, לחסוך קושי.......
אלא שבדרך לעצמאות צועדים הילדים לבד, מרגיזים ורבים, נופלים וקמים, דורשים חופש בחירה רק כשנוח להם ופועלים בדרך הייחודית שלהם, על פי רוב לא על פי ציפיותינו. בדרך לעצמאות הם יתרחקו מאתנו באומץ, ואחר כך יחזרו בריצה כדי שנחבק, ננחם ונשלח אותם שוב לדרכם. הם יתווכחו במרץ, אבל ישמחו כשנחליט עבורם. הם יעשו המון טעויות, וישתמשו בניסיוננו רק כאשר הוא מתאים להם.
ואנחנו? נבדוק עם עצמנו מהו אורך החבל שאנחנו מסוגלים לשחרר. נבחן כמה נוכל לעמוד מן הצד ולאפשר להם ליפול כדי לקום לבד ולהרגיש חזקים, על כמה מקום אנחנו מוכנים לוותר ביבשת המשפחתית כדי לפנות אותו לטובתם, ועל אילו גבולות וצרכים שלנו נשמור. אחרי הכל, מדובר ברב קיום במרחבי היבשת הזו, ולכל המדינות שבה - הקטנות, הגדולות, החזקות והמתפתחות – זכות שווה לעצמאות וריבונות. חג שמח!
ורד בן פורת, מדריכת הורים, מנהלת מרכז ’הורים ויותר’ במודיעין
