בין בריאות, טיפול, מלאכת ידיים ואמנות
באודיטוריום מוזיאון ראשון לציון יתקיים ביום שלישי 15.7 בשעה 19:00 אירוע ייחודי לקראת נעילת תערוכות אביב של האמניות שירלי פקטור, גילה מילר לפידות ואיילת עמרני נבון שבגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון
באודיטוריום מוזיאון ראשון לציון, שברחוב אחד העם 8 בראשון לציון, יתקיים ביום שלישי 15.7.25 בשעה 19:00 האירוע "בין בריאות, טיפול, מלאכת ידיים ואמנות" – לקראת נעילת תערוכות אביב של הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון של האמניות שירלי פקטור – "האם שכחתי את פָָּנַיַ?", גילה מילר לפידות – ב"ְְּדָמַָיִַךְִ חְֲיֲִיִ" ואיילת עמרני נבון – "ח.מ.ל" (אוצרות: אפי גן וקרן ויסהוז), שיינעלו ב-26.7.25.
באירוע תתקיים הרצאה של פרופ’ ליאוניד אידלמן מאוניברסיטת בן גוריון ובית חולים אסותא – על בריאות וציור, יובל עציוני – אמנית, אוצרת וחוקרת טקסטיל – על אמנות הקליעה בהקשרים מקומיים וחברתיים, האוצרת קרן ויסהוז – ריאיון ביתי מוקלט עם האמנית שירלי פקטור על השתקפויות ביצירתה, ואפי גן – מנהלת הגלריה העירונית – על האמן השאמאן כמתווך לבריאות החברה.
ניתן להזמין כרטיסים לאירוע בלינק:
https://eventbuzz.co.il/zowxw
התערוכות, שמציגות בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון האמניות שירלי פקטור, גילה מילר לפידות ואיילת עמרני נבון, מאירות כל אחת בדרכה סיפור אישי/אנושי לצד היבטים בתפיסת הנשיות ותפקידה בחברה. הן מאחות, אורגות ומחברות, עבר, הווה, עתיד, יחידים למשפחה ופרטים לחברה.
בתערוכה "הַאִם שָׁכַחְתִּי אֶת פָּנַי?" מאירה האמנית שירלי פקטור בציוריה את הרווח הקיים או המדומיין בין הבשר לרוח, בין העין הרואה, לעין שראתה. הדיוקנאות שצוירו בשנים האחרונות, הם שלב נוסף ביצירה דשנה ומתפתחת בת עשרות שנים. הפנים נושאות קמטי הבעה, כתמי שמש, שיער שיבה ועם זאת הציור תמיד מהול באמפטיה, ספוג אנושיות ורכות, כמו גם חדות וחקרנות. הממשי והגופני מגיעים לכדי יצירת תחושה פיזית אצל הצופה, תוך שהם מאפשרים גם תנועה אל מקומות נשגבים, אל הרוח.
שירלי גדלה בדרום אפריקה, ועם סיום לימודי אמנות הגיעה לארץ. מעל לשישה עשורים חיים שירלי פקטור והצייר יורם רוזוב בירושלים, והם לימדו במשך עשרות שנים בבצלאל. ציוריה של שירלי, המוצגים בשלושה מחללי הגלריה, מותירים בצופה רושם מפעים. בכניסה לגלריה ציורי דיוקנאות המשפחה (בנים, בן זוג, ודיוקן עצמי). בחדרי הגלריה ציורי דיוקנאות חברים קרובים, ושני ציורים נוספים מסדרות אחרות. שירו של ריבנר "האם שכחתי את פני?" מאיר את הרווח הקיים או המדומיין בין הבשר לרוח, בין העין הרואה, לעין שראתה. פניו של הזולת הם אולי הדבר העיקרי שאנו לומדים לפענח מינקות, ביעילות שלא דומה לשום דבר אחר.
האמנית גילה מילר לפידות, ילידת קיבוץ מפלסים, נוהגת ליצור בחמר (קרמיקה) ובטקסטיל ומיישמת טכניקות אריגה מסורתיות בעבודתה עם חומרים לא שגרתיים כצינורות השקיה וטפטפות העשויים פלסטיק. הצינורות והטפטפות, שהיו סמל לחלוציות גאה, מזכירים בצבעם השחור והאדום כיצד הפכו שדות ירוקים לשדות קטל ושריפה, ומשקפים נאמנה את החיבור הכל כך ישראלי בין אובדן לתקווה עיקשת. כביכול מבקשת גילה להזין במים חיים פצע קולקטיבי ולארוג מציאות חדשה, טובה יותר.
בתערוכה ב"ְְּדָמַָיִַךְִ חְֲיֲִיִ" שני עמודי טוטם מקבלים את פני הבאים בשעריה של התערוכה, תזכורת לעמודי ’יכין ובועז’ שניצבו בכניסה לבית המקדש, או לעמודים שהפיל שימשון על ראשיהם של הפלישתים שעינו אותו. הדגם כמו גם הצבעוניות בהן אורגת גילה את הטוטמים, מזכירות דוגמאות אריגה מסורתיות של נשים בדואיות. מצד אחד מושם דגש על חיבור עמוק, ילידי, לאדמת המדבר, ולצד זה מתעוררות שאלות לגבי ניכוס תרבות וקרקע.
איילת עמרני נבון מביאה בתערוכה "ח.מ.ל" מסעות ילדות, שנצרבו בתודעתה כחוויה שיסודה פירוק ושבר. השברים כמו גם הניסיון לאחותם - קנו מקום מרכזי ביצירתה ומשמשים מטפורה עכשווית הנוגעת בכולנו. שם התערוכה כשורש המילה העברית ח.מ.ל - שולח אל הטיות המילה חמלה, אבל בה בעת מצלולו מזכיר את ראשי התיבות חמ"ל (חדר מלחמה), בו נקבעות אסטרטגיות לחימה ותגובה. חדר הגלריה הופך לחדר שבחלקו האחד מציג את השבר והקטיעה, ובחלקו האחר את אפשרויות ההחלמה, החמלה והתיקון. דימויי ברבורים לצד שקי שינה עשויים לבד לבן, שולחים אל ארעיות ונדודים הנושאים טרנספורמציה בין מצבים ורכות מנחמת.
לאורך שנות ילדותה חוותה איילת נסיעות ארוכות ותכופות אל בית סבתה בארצות הברית. הנסיעות מבית סבתה בחזרה לארץ נצרבו בתודעתה כקריעה ממקום בטוח ומגונן וחוזר חלילה. החוויה, שאמורה הייתה להיות מיטיבה, נטבעה גם כחוויה שיסודה פירוק ושבר. לימים השברים כמו גם הניסיון לאחותם קנו מקום מרכזי ביצירתה. השבר והניסיון לאיחוי הם מטפורה עכשווית הנוןוגעת בכולנו.
