סדרה: שלושים שקל לשעה
אי שם בתוככי הערוץ הראשון מסתתרת סדרה נהדרת שבזה לפיצוצים, כוכבנים ומסיבות השקה. ”30 שקל לשעה” סדרתם של יוסי מדמוני ודוד אופק, מקרבת את הערוץ הראשון צעד קטן בכיוון הטלוויזיה הממלכתית האיכותית שהיא צריכה להיות.
ערוץ 1 21:00 ימי שני
אי שם בתוככי הערוץ הראשון מסתתרת סדרה נהדרת שבזה לפיצוצים, כוכבנים ומסיבות השקה. "30 שקל לשעה" סדרתם של יוסי מדמוני ודוד אופק, מקרבת את הערוץ הראשון צעד קטן בכיוון הטלוויזיה הממלכתית האיכותית שהיא צריכה להיות. השם הכי מוכר שתשמעו ב-"30 שקל לשעה" יהיה יגאל עדיקא, ואם אתם מצמצמים את העיניים בלנסות לזכור מי זה בדיוק, אתם לא לבד. הסדרה הכי מדוברת היום בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל היא לא קטמנדו, ולא אננדה, ואפילו לא ניויורק.
באיזור התעשייה, בקרב תסריטאים, אנשי הפקה ואפילו יוצרים דוקומנטרים השם החם היחיד היום בשוק היא הפקתם הצנועה של דוד אופק ויוסי מדמוני. משום מה מלבד ביקורת משתפכות מכל עבר, הציבור לא מצליח לשמוע על הסדרה יותר מדי, וחבל, כיוון שהיא מצליחה להביא למסך איכויות שטרם נראו, בתחום הבימוי, ייצוג הרגישות והנושאים בה היא עוסקת. "שלושים שקל לשעה" מביאה אל המסך דווקא את אלה שאנחנו לא מוכנים לראות במסדרון.
אותן נשים שקופות שמסתובבות בצללי קירות, מקבלות שכר זעום על עבודתם, ורוב נקודות המפגש הם של התעלמות מוחלטת במקרה הרע או חיוך אדיב ותחושת אשמה לא מוסברת במקרה הרע פחות. צריך להיות יוצר אמיץ כדי להביא אל המסך מדי שבוע את הדמויות שאנו מתעקשים כלכך להדחיק בחיי היומיום שלנו. צריך להיות יוצר אמיץ עוד יותר כדי שלא להתפתות למלודרמה קורעת לב, ולהדיר את השיח על הסדרה למקומות רגשניים. צריך להיות יוצר ממש משוגע, כדי להעמיד את עיקר קונפליקט הסדרה על אחד הנושאים הכי פחות סקסיים שיש לנו.
עוני אפרורי כמו מנורות ניאון של משרדים בקרית אונו. חוסר אונים מהסוג שאנו מכירים בישראל בעשרים שנה האחרונות. אבל זה עובד, וזה מרגש, וזה קשה. ולא בגלל סיפור גדול מהחיים, אלא בגלל שעומדות מולנו בני אדם. נשים אמיתיות, עם צרכים קטנים, ופשוטים, וחטאים מגוונים אבל נסלחים, ויש שני במאים שיודעים להוציא מהנשים האלה, את קול זעקתן של מאות אלפי אנשים שפשוט לא נשמעים. לתפקיד הראשי בסדרתם של מדמוני ואופק, לוהקה סופיה אוסטריצקי, לא שחקנית, אבל אישה גדולה מהחיים. האיכויות האנושיות שמצליחות הבנות להוציא הן בלתי נתפסות, ומחזיקות למעשה, יחד עם תסריט איתן, את הסדרה כולה.
שי גולדמן שעשה גם את "התחלפות" החדש מפליא בצילום אמיץ, קולנועי, אמפתי, לא ממהר לחתוך את השוט, לא ממהר לעזוב את בני האדם שעומדים מולו. האור לבן, המחליא שהוא ביתם השני ולפעמים הראשון של אותם מנקות, מקבל גוון ריאלסטי וקסום בעת ובעונה אחת. בסדרה שמילת המפתח שלה היא אומץ, מצליחים בלי לקפוץ מעל הפופיק להביא את הסיפור הרלוונטי ביותר לחברה הישראלית כיום. ועוד כמה מילים על התסריט, בו כל מילה במקום, וכל צעד שהגיבורות עושות לוקח אותן קרוב יותר לקצה.
החשמל שיוצא ממקום שעלול להיראות ממבט ראשון כלכך סתמי, כל כך ערוץ ראשוני, מזכיר יותר קולנוע אירופאי מאשר את העשייה הטלוויזיונית בישראל. שלושים שקל לשעה היא סדרה שמעלה את הרף במובן של צפייה בטלוויזיה, סדרה שאחריה אתה נשאר עם עצם בגרון, ונהיה ביקורתי הרבה יותר לכל דבר אחר. ואולי, רק אולי הסדרה הזאת תוכל ללמד אותנו גם איך להסתכל לאנשים האלה בעיניים, ולא רק דרך מרקע הטלוויזיה. עוד המלצה לסיום, דוד אופק, הוא בוגר של המחזור הראשון של סם שפיגל, וסרט הגמר שלו, "בית" ניתן לצפייה ביוטיוב. מומלץ בחום.
