”להיבעל בידי השנוא לה” // עינת מיזהר
בהתייחס לסרט ולאומללותה של ויויאן, שרק ביקשה לקבל את חירותה, הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה, "שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה".
מרגע שיצא הסרט "גט" לאקרנים, המליצו לי מכל עבר ללכת לראות אותו ואני סרבתי בתוקף. השבוע, במבצע "עובדה", חברה פשוט קנתה לי כרטיס ובכך חרצה את גורלי - להביט במראה ולא להתחמק.
סרטה החדש של רונית אלקבץ "גט", מתאר את מאבקה הנואש של ויויאן אמסלם, לקבל גט מבעלה. הסרט מתרחש כולו בתוך בית הדין הרבני ומתמקד בגיבורי הדרמה, האשה, הבעל, מייצגיהם והדיינים. הסרט "גט" בעיני, הוא מקרה מבחן לשאלת יהדות מול דמוקרטיה.
במדינת ישראל הדמוקרטית, בשנת 2014 ההלכה היהודית חורצת גורלות של יהודים חילוניים או לא חילוניים, ביד רמה ובמצח נחושה. בהתאם להלכה היהודית, רק בעל יכול לגרש את אשתו, מרצונו. בניגוד לגירושין במדינות מערביות, דיין לא יכול לקבוע כי בני זוג מגורשים, ללא הסכמתו של הבעל.
בתביעת גירושין, במדינת ישראל, בית הדין הוא המקום היחיד, בו זוג יהודים יכולים להתגרש, גם אלה שנישאו בקפריסין,או בכל מקום אחר מחוץ לארץ. אם אישה רוצה להתגרש, היא פונה לבית דין ועליה להוכיח כי ישנה עילה לגירושין בגינן יכול בית הדין לכפות על הבעל להתגרש.
מהן העילות, מבחינת בית הדין, לגירושין?
העילות המוזכרות במקורות מצומצמות מאוד, והן: בעל שלו ריח רע, חולה במחלת השחין, כהן שנישא לגרושה ועקרות, בכפוף לתנאים שונים. חלק מהפוסקים ביקשו להרחיב את העילות וקבעו שגם אלימות כלפי נשים, מחלות נפש, התנהגות לא ראויה וכדומה.
אישה שמרגישה שרע לה במערכת הזוגית, שאינה אוהבת עוד את בעלה, שהיא חשה בדידות וניכור, שאין ביניהם קשר, שהם רבים ולא מתקשרים זה עם זה, עוברת שבעת מדורי גיהנום - בדומה לחמש השנים שעברה ויויאן בסרט "גט" - אם הבעל לא מעוניין לגרש אותה.
ומה עם החוקים של הדמוקרטיה?
מה עם הזכות לכבוד? מה עם הזכות לחירות?
כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית מתאפשרת סאגה משפילה כל כך לנשים אומללות בחסות החוק והמדינה?
ומה איתנו? מה עם האזרח המואס במוסד הדתי והנ"ל נכפה עליו רק בשל שיוכו הדתי ליהדות?
תנאי מקדמי לאישורה של הקמת מדינת ישראל באו"ם היה חופש מצפון וביטוי לכל תושביה. לפיכך, היה צורך בהסכם שיניח את דעתם של הצדדים השונים, הן הדתיים והן החילוניים. ב1947 מישהו הניח שהסכם הסטטוס קוו הוא הסכם שמניח את דעתם של החילונים, ועד היום , באופן תמוה, ממשיכים להניח זאת.
ההסכם מושתת על ההנחה כי הרוב הפוליטי המורכב ממפלגות חילוניות אינו משתמש בכוחו כדי לאכוף הכרעות חילוניות. בהתייחס למיעוט הדתי ניתן לומר כי הסכמתו לעקרון נובעת מחולשתו. זהו עבורו הרע במיעוטו. לעומת זאת, קבלת עקרון זה על ידי המפלגות החילוניות מבהירה שמדובר בביסוס הדמוקרטיה ההסדרית.
לאורך השנים נשמעו קולות הקוראים לבטל את עקרון הסטטוס קוו או להגדירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אלו הטוענים כי צריך להגדירו בצורה ברורה גורסים כי עקרון זה במתכונתו הנוכחית הוא עקרון עמום וגבולותיו פרוצים. הם טוענים כי רבים מההסדרים הפועלים כיום לא נכתבו או הוזכרו במכתב ששלחה הסוכנות היהודית להנהלת אגודת ישראל, מסמך המהווה בסיס לעקרון הסטטוס קוו, כאמור. שולמית אלוני ז"ל נמנתה עם המתנגדים להסדר הסטטוס קוו מתוקף המסמך וטענה, למשל, כי לא דובר במסמך זה על סגירת מקומות בילוי בשבת, כשרות במסעדות, איסור ייבוא לבשר לא כשר או על איסורי נישואים אזרחיים.
כך או כך, הציבור החילוני היהודי, ממשיך לכבד את ההסדר המאפשר לפגוע ולהשפיל נשים וגברים בטקסים ופרוצדורות הסותרים את תפיסת עולמו.
בהתייחס לסרט ולאומללותה של ויויאן, שרק ביקשה לקבל את חירותה, הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה, "שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה".
הסרט "גט" מראה לנו כיצד המדינה הדמוקרטית משתפת פעולה עם הממסד הדתי ושניהם יחדיו פועלים לדיכוי האישה, שימור מונופול הדת והערכים הפטריארכליים.
אתם הולכים?
