ד”ת עם שיר לפרשת פקודי תשע”ט
ספר הכוזרי מאמר ראשון, ט”ו. הבאתי את תרגומו של הרב יצחק שילת. ישנם תרגומים מגוונים לשורה זו. אך גם אם הדברים נאמרו בסגנון אחר, הרי מצד התוכן ברור שלשיטת ריה”ל, אמונת ישראל נקנית בראיית העין ההיסטורית של ההתגלות בסיני ובמשכן ושאר מופתי המדבר ויציאת מצרים
אז, הנה מגיע הרגע המיוחד, בסוף כל הפרוייקט הגדול, הולכים כמה צעדים אחורה, מתבוננים מהצד על מה שעמלנו וטרחנו והשקענו, לילות וימים נסחפנו בזה, שבועות וחודשים ארוכים, והנה הוא ניצב במלוא הדרו: ממש: הושט היד וגע בו –
אז זהו, שלא!
וְלֹאיָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶלאֹהֶל מוֹעֵד
כִּישָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן
וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶתהַמִּשְׁכָּן.
אחרי כל הטרחה, ביצוע מושלם לפי כל ההוראות,
שבע-עשרה פעמים [!] נאמר בפרשתנו: "כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה", כגון במקבץ מרשים:
וַיָּשֶׂם אֶתמִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָהכַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה. [...]
וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּתכַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה. [...]
וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה. [...]
וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה. [...]
וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּיםכַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה. [...]
וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶלמוֹעֵד [...] כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה. [...]
בְּבֹאָם אֶלאֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶלהַמִּזְבֵּחַיִרְחָצוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה.
אז מה קרה שם בסוף הפרשה, בסוף חומש שמות כולו, שלא אפשר את התגלות השכינה. מדוע בהר סיני יכולנו לקרוא כי "מֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶלהָעֲרָפֶל אֲשֶׁרשָׁם הָאֱ-לֹהִים", ואילו אצלנו הוא מנוע מלהיכנס פנימה, אל מקום השראת השכינה, לתוך תוכי קודש-הקודשים? ומה בכלל תפקידו של המשכן, אם לא להוות מקום של קבע להתגלות השכינה והמשך הדיבור הא-להי של הקב"ה עם ישראל בתקופת הנדודים במדבר?.
***
לפני שנחזור לפסוקי הסיום המסתוריים, נסקור בקצרה את מהלך הספר כולו, בעמדנו לסיים אותו השבת, בקימת הקהל על הרגליים, והכרזת: חזק חזק ונתחזק! מה הסיפור הרי של חומש שמות? אקסודוס כפי שהוא נקרא בלועזית, חומש הגאולה בפי רבותינו: ירידה למצרים, שיעבוד קשה ואכזרי, בשורת ישועה, עשר מכות ויציאת מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.בתחנות השונות של המסע במדבר אנו שותפים לנקודת המבט של בני ישראל על האירועים המופלאים: בקריעת ים סוף: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶתיְשׁוּעַת ה’; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶתהַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם".בניסי ירידת המן מן השמים: "וּבֹקֶרוּרְאִיתֶם אֶתכְּבוֹד ה’; וְהִנֵּה כְּבוֹד ה’נִרְאָה בֶּעָנָן". אף על הוצאת המים מן הסלע נאמר: "וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.". ובאופן כללי לאורך כל המסע, עמוד אש וענן: "וה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם" ממש כך!
שיא הספרללא ספק, מצוי בדיוק במרכזו, מעמד הר סיני, שעיקרו מעבר לתכנים ולמצוות, התגלות שמימית על ההר באופן שיר ובלתי-אמצעי לעיני כל העם: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’לְעֵינֵי כָלהָעָםעַלהַר סִינָי".;"אַתֶּם רְאִיתֶם, כִּי מִןהַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". ואחרי השיא הלזה, נוחתים בהדרגה להסדרה, למימוש, פריטת הגובה העצום למטבעות של יום יום, חוקים ודקדוקי משפטים. חמש פרשיות מפורטות של מעשה המשכן, שעניינו המוצהר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ספר שמות מוליך אותנו מגלות,שיעבוד, ייאוש והסתר פנים, אל הגאולה המעניקה משמעות והתגלות שכינה. זוהי התחושה שצריכה ללוות אותנו כעם וכיחידים בכל מסעותינו. גם כשאיננו רואים זאת, ה’ איתנו; אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, מישהו הולך תמיד איתנו.
בספרים הבאים תתאר התורה בהרחבה כיצד התממש בפועל החזון של המשכן: "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַלאֲרוֹן הָעֵדֻת". הנה, רק נחצה את ארבע השורות הריקות שמבדילות בין החומשים בתורה וניווכח, כי משה הצליח למצוא את חלון הזמן המדוייק שבו ניתן להיכנס לפני ולפנים:"וַיִּקְרָאאֶלמֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵדלֵאמֹר."ובחומש במדבר מסתיים תאור חנוכת המשכן במילים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶלאֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶתהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַלאֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".[1]ואולם רגעי הסיום של פרשתנו, של חומש שמות כולו, מתארים דווקא את המהות שאיננה ניתנת למימוש, שהיא מעבר לטעם ודעת כלשון החסידות, מציאות הנעלה מכל הגדרה, השגה או המשגה. השראת השכינה של המשכן הייתה גלוייה לעיני בני ישראל באופן המוחשי ביותר, אף שלא ראו דבר מלבד עמוד ענן ועשן מעורפל, לא השיגו, לא שמעו ולא הבינו.
בספר הכוזרי מפורסם משפטו של "החבר", החכם היהודי, המדגיש כי אמונת ישראל איננה מושגת בכחההגיון-השכלי גרידא, אלא יש בה משהו נעלה מכל המופתים וההוכחות: "פתיחת דבריי היא המופת. יתר על כן, היא הָרְאִיָה, ואינה צריכה רְאָיָה ומופת"[2].
המשך... / שכינה בידינו? –ד"ת עם שיר לפרשת פקודי תשע"ט
הדברים החזקים באמת טבועים הרי בתוך נפשנו,
הורים, משפחה, קשר למקום, שייכות לקהילה.
הזהות האישית והלאומית שלנו, אהבת המולדת.
כל אלו שוכנים עמוק בקרבנו,
אף שאיננו יכולים למדוד אותם.
אנו חשים בהם היטב,
אף שאינם ניתנים למישוש, למימוש.
***
אז, הנה מגיע הרגע המיוחד.
כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהה’ אֶתמֹשֶׁה,
כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּלהָעֲבֹדָה.
בסוף כל הפרוייקט הגדול, הולכים כמה צעדים אחורה
מתבוננים מהצד על מה שעמלנו וטרחנו והשקענו:
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶתכָּלהַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ
כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’ כֵּן עָשׂוּ - וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה.
וכפירושו הנודע של רש"י, אמר להם:
"יהי רצון, שתשרה שכינה במעשה ידיכם".
בכל מעשה אותו נעשה,
תלווה אותנו ההשראה הא-להית.
אל כל המקום אליו נלך, בו תהא השכינה שורה.
כאשר אנו חשים זאת במלא הוויתנו, די לנו בכך -
אל נבקש אפוא להושיט היד ולגעת, לתפוס את השכינה בידינו.
נשאר מעט מרחוק ונתבונן כל הזמן בפליאה, בהשתאות,
וכבר לימדנו הנסיך הקטן -
’אין לראות את הדברים היטב,אלא ב בלבד
כי הדבר החשוב באמת, סמוי מן העין’
"כִּי עֲנַן ה’ עַלהַמִּשְׁכָּן יוֹמָם,
וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ,
לְעֵינֵי כָלבֵּיתיִשְׂרָאֵל
בְּכָלמַסְעֵיהֶם."
חזק חזק, ונתחזק.
וכבר עסקו הפרשנים, איש איש לפי דרכו, בשאלת היחס בין התיאורים השונים של סיום מלאכת המשכן.
ספר הכוזרי מאמר ראשון, ט"ו. הבאתי את תרגומו של הרב יצחק שילת. ישנם תרגומים מגוונים לשורה זו. אך גם אם הדברים נאמרו בסגנון אחר, הרי מצד התוכן ברור שלשיטת ריה"ל, אמונת ישראל נקנית בראיית העין ההיסטורית של ההתגלות בסיני ובמשכן ושאר מופתי המדבר ויציאת מצרים.
בספר שמות לא נזכרת כמעט ברכה בזמן הווה(לעומת ספר בראשית בו נאמר "וַיְבָרֶךְ" לאורך כל הדרך, עשרות פעמים):פרעה מבקש ממשה "וּבֵרַכְתֶּם גַּםאֹתִי". בעשרת הדברות נזכרכי ה’ "בֵּרַךְ (בעבר) אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".שכר לעתיד על עבודת ה’ הוא: "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ",- "וּבֵרַךְ אֶתלַחְמְךָ וְאֶתמֵימֶיךָ". והלווים המצטרפים למשה בתיקון חטא העגל מתבשרים: "לָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה".
