המלאך מסדום - ביקורת על ספר הביכורים של שני ארנהיים

לאחרונה ראה אור ספר השירים הראשון של המשוררת שני אנרהיים, הנקרא "המלאך מסדום". ארנהיים ילידת 1987, שיריה פורסמו בכתבי עת שונים, בחדשות 13, בלוח שנה שהגיע לכנסת ועוד. "המלאך מסדום" ספרה הראשון יצא לאור לפני כחודש, וניתן להשיגו בחנויות הספרים המובחרות.

מהתבוננות ראשונה בכריכת הספר ניבטת בפני הקורא ניגודיות מסקרנת, כאשר המילה "מלאך" (סמל הטוהר) מוקפת בעיגול שחור, בעוד שהמילה "מסדום" (שמייצגת רוע וניאוף) מופיעה על הרקע הלבן. ניגודיות זו עולה בקנה אחד עם השירים שיופיעו בספר, עליהם ידובר כמובן בהמשך, לצד מאפיינים מרכזיים נוספים המלווים אותו. ספרה מחולק לארבעה שערים מרכזיים - "מסיבה זרה", "טירוף הגוף", "תלייה והצלה" ו"אפר הזמן".

בשיר הפותח "מפלט" המשוררת בוחרת לחשוף בפנינו את מטרת כתיבתה המיועדת ליוצאי הדופן בחברה, ואולי כאפקט מראה יעוד זה מייצג גם חלקים מהותיים באופייה. היא מתארת עצמה כאדם פצוע שאינו נענה לכללי החברה ובוחר למרוד בחוקים. תחושת הזרות שאופפת אותה היא המאפיין השני והבולט בכתיבתה. החיים תובעים ממנה לשחק את "משחק הריצוי" הזר לה, מכלה אותה מבפנים ומאלץ אותה "להתקמט לקופסת האנושות"  ("כשהייתי מנומסת קיללתי בשינה,/ כשקדתי קידה, השטחה/ נפשי בארון,/ קבורה, ובעודי בחיים/ התעטף גופי בשמלת/ תכריכים שהסתובבה/ לפי רצונות אחרים") רגשותיה מנוגדים למצופה ממנה, שמוכתב ע"י קודים חברתיים גלובליים. הם גורמים לה לחוש כ"מריונטה של תיבת הנגינה של החיים" וכ"חיזר". קיים בה הרצון למרוד, אך מנגד ציפור נפשה מקורקעת, עייפה ואין לה מושיע.

גם במוטיב הזוגיות והאהבה ניתן למצוא דיסוננס חזק, כאשר מחד גיסא, היא מתארת את האהבה כבלתי מדויקת, קשה ומטביעה, ומאידך, כאפשרות היחידה שלה להצלה. העולם הגברי נשלט ע"י אגו כאשר המין הוא במרכז, והאישה נדרשת לעשות כרצון הגבר. באהבה משולבים רוך וייסורים וככל שמתמכרים לה היא מכלה את הנפש ("כששיכרון ההתאהבות יפוג כסם משקר,/ שברי כאב / יתכנסו לוועדת הסלמה"). שירי אהבה אלו מאופיינים בתיאורים ארוטיים נועזים הכוללים לעיתים אזכורים מקראיים, ומתכתבים לא אחת עם שירתה הנועזת והמינית של יונה וולך ("על לוחות גופנו נחרוט את ברית הנפש. / כשתרד עטור בגדי אלוהות,/ תשלוף שוט זקור. הקושי יחדור לגופי ברוך עונג, / ברוך זרע בריאה שפוכה"). עיקרון העונג והכאב דרים תחת כפיפה אחת, ומדגישים ביתר שאת את הניגודיות המאפיינת את הספר כולו. יחד עם זאת, ישנו מקום לאופטימיות זהירה, שכן האהבה (הזוגית והאמהית) היא אולי האפשרות היחידה לטיהור וגאולה ("נולדת לרפא את נושאת שלייתך... / היא תשביע רעבונך משד גדוש/ ותלחש באזנך קטנטנה מהבנה: "דרכך איישר את קמטי צערי").

מאפיין נוסף בשירים הינו הרצון לשים קץ לחיים (אם אהבה מקבילה לעיקרון העונג של פרויד, מוטיב זה מאפיין את עיקרון התנטוס). כמיהה זו אינה באה לכדי מימוש במציאות, ומובילה בתורה "לסגור חשבון" עם הבורא, שבעיניה הינו רק "אלוהי הסבל" (אלוקי, אלוקינו, אלוקים אחד/ יעניק זרת, כשתזדקקו ליד"). בשירים אלו ניתן למצוא גם התנגדות נחרצת לדת,  ודעה מוצקת שהגוף יקר מהסמלים הקדושים ("התפללתם שאבנים/ ישמרו עליכם/ וקיבלתם אותן/ על ראשכם,/ ככיפה לא מגנה."... "שברו חומה – אלוקים/ יחמול, הוא מחכה / גוף יקר מאבן").

בשיר האחרון אפשר למצוא מקור נחמה נוסף שהינו עולם היצירה. זוהי דרך המאפשרת את המשך הקיום ומשמרת מעגל אמת פנימי למרות הזיוף שבחוץ ("והמילה, תפעים פעימה / ותתעופף לברוא ארץ חדשה. הסיום הוא לא בסוף היצירה, הוא כוח מחשבה להזין קיום רגע/ כזרע שנולד מפרי ויוצר עוד פרי/ ועוד פרי ועוד").

הספר מאופיין גם ע"י משחקי מילים ומצלול יפים להפליא ("החמה חממה מחשבה בצבע סלק / וסילקה את השדים הרוקדים מהילת הגוף/ העננים הסתירו צבעים של ענבים / והניבו את הניבים של השפה").

לסיכום, אמנם הכותבת מבדלת את עצמה באופן מוצהר מהכלל, אך באמצעות הכנות הפנימית המלווה אותה היא מאפשרת לקורא לחבור אל רגשותיה, להעמיק במקורם ואף להזדהות עימם.