”איראן נרתעת מהתנגשות חזיתית עם יריבותיה”
הספר ”יוצאי איראן בישראל” (הוצאת כתב) מטעם מכון אליאנס ללימודים איראניים, שנערך על ידי פרופ’ דוד מנשרי מנס ציונה, פותח צוהר רחב לקורותיה של אחת מהקהילות העתיקות של ישראל
"סיפור העליות ואתגרי הקליטה וההשתלבות של יוצאי ויוצאות איראן בישראל שזור אם כן בתולדות היחסים המתהווים והמשתנים בין איראן לישראל. "לנוכח החששות המתמידים של המשטר האיראני למעמדו ובעקבות השינויים האזוריים, חשה איראן צורך לעצב מחדש את תפישת הביטחון הלאומי שלה. ממדיניות לאומית, פרו-מערבית וידידה של ישראל היא הפכה לאויבת הגדולה של ישראל, ולמדינה החיה במתח עם שכנותיה. כך היא אימצה בשנים האחרונות דוקטרינה בשם ’התרעה מקָדִימָה’ שהייתה למעשה ’התקפה הגנתית’ – הרחקת האיום מגבולותיה כאמצעי לביצור הביטחון הלאומי. לפי תפישה זו עיראק, לבנון, תימן וסוריה הן ’העומק האסטרטגי’ שלה ומנופים לקידום מטרותיה. גישה זה נבעה מהאידיאולוגיה המקורית של המשטר באיראן לפיה המדינה לא הייתה האידיאל הנכסף אלא המהפכה האיסלאמית. איראן מקפידה להציג את עצמה כמדינה שוחרת מות קדושים, אך בפועל האסטרטגיה הצבאית שלה זהירה והיא מודעת לסכנות הטמונות בראייה בה כמדינה השואפת להרחיב את השפעתה במדינות הסוניות. היא נרתעת מהתנגשות חזיתית עם יריבותיה, ובשל הפער בין האידיאל לבין יכולותיה היא אימצה אסטרטגיה של שימוש ב’שלוחים’, כוחות הפועלים מטעמה ולמענה, שאיפשר לאיראן הקמת בסיסים מהם תוכל לחזק את מעמדה מבאב אל מנדב עד לים התיכון ולהקים את ’חזית ההתנגדות’ של ’כוחות הפועלים בשליחותה. ההשקעה בשלוחים הרחיקה איומים מגבולותיה, איפשרה מרחב הכחשה ומניעת עימות ישיר עם אויביה והחיבור בין השלוחים השונים יצר גם רצף של אזורי השפעה, שאיפשר מסדרון יבשתי מאיראן דרך עיראק, סוריה ולבנון לים התיכון".
כך אומר פרופ’ דוד מנשרי, תושב נס ציונה, שאסופת המאמרים "יוצאי איראן בישראל - עלייה, אתגרי קליטה והשתלבות" בעריכתו יוצאת לאור בימים אלו מטעם מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב (הוצאת כתב). מנשרי הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, שפיתח את לימודי איראן בישראל ובכלל זה המופקד הראשון של קתדרה ללימודים איראניים ומייסד המרכז הראשון ללימודים איראניים, מרכז אליאנס, באוניברסיטאות ישראל.
הספר הוא קובץ מאמרים אשר עוסק בעלייתם של יהודי איראן לישראל, בקליטתם ובהשתלבותם בה לאורך ציר כרונולוגי ארוך מ-1881 ועד ימינו, ופותח צוהר רחב ומעשיר למעקב אחר קורותיה של אחת מהקהילות העתיקות בתולדות עם ישראל. לאחרונה נערך כנס חגיגי להשקת הספר בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, ובו השתתף קהל רב שהאזין להרצאות מרתקות בנושאים שונים המופיעים בקובץ. סגן הרקטור פרופ’ אייל זיסר נשא דברי ברכה, הרצאות נישאו על ידי ראש מרכז אליאנס פרופ’ מאיר ליטבק (שגם הנחה את האירוע) וד"ר מרים נסימוב. ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור הנחתה שיחה אישית ומרתקת עם שהין אליה קמאל זכאים ויסמין מוטהדה, שחלקו עם הקהל את סיפורן האישי על הדרך מאיראן לישראל. פרופ’ דוד מנשרי, עורך הקובץ, נשא דברי סיכום.
כמו כן נשא בכנס (בזום) דברי ברכה שהראם יעקוב-זאדה, נשיא הפדרציה היהודית האיראנית בניו-יורק (IAJF), שבסיועה הישיר נוסד הפרויקט לחקר יהודי איראן בישראל הפועל במרכז אליאנס ללימודים איראניים, שבמסגרתו יצא קובץ המאמרים לאור. פרופ’ מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים, ציין בכנס כי "קהילת יוצאי איראן בישראל חשובה מאוד בתולדות העלייה הציונית מהמאה ה-19 אבל היא לא זכתה להכרה. הספר הזה עושה צדק היסטורי מבחינה זו. הוא גם לא מתמקד בטרוניות וקיטורים אלא מציג קשיים ואתגרים לצד הישגים של הקהילה הזאת בארץ". פרופ’ זיסר שנשא דברי ברכה בראשית האירוע להשקת הספר הוסיף כי "פרופ’ מנשרי, עורך הקובץ, בחר למקד את המחקר בספר בקהילת יוצאי איראן שסיפורה כמעט ואף פעם לא נשמע".
הספר "יוצאי איראן בישראל" כולל אוסף עשיר של 35 מאמרים המשלבים מחקר אקדמי בשלל שדות ידע, לצד סיפורים אישיים ומשפחתיים על חוויות הגירה והתאקלמות, חששות ותקוות, קשיים והצלחות. הפרקים השונים בקובץ חושפים מארג רב-גוני ורב-קולי של יוצאי איראן בישראל, היריעה כוללת, בין היתר, אנטישמיות באיראן והכחשת השואה, אתגרי הקליטה וההשתלבות בישראל. לצד אלה מהדהד ברקע סיפורם המטלטל של היהודים החיים במדינה אסלאמית-מהפכנית, המצויים בין הפטיש לסדן: כאשר היחס ההוגן שלו הם זוכים מותנה בהפגנת נאמנות למשטר האיראני תוך הסבר והצדקת מדיניותו גם לאחר ה-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה המתנהלת בעזה.
הספר תורם רבות להבנה מעמיקה של התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שפקדו את יהדות איראן בעת החדשה, עוצבו במפגש הדרכים שבין המציאות האיראנית, התנועה הציונית ומדינת ישראל. הספר משלב מחקר היסטורי וסוציולוגי וכולל מאמרים אקדמיים וסיפורים אישיים, משפחתיים וקהילתיים במטרה להעניק פנים אנושיות לסיפורים אלו. במסגרת זו, הספר מתמקד בקהילות קטנות של יהודים באיראן באזורים כמו אורמייה, כורדיסתאן ונובאנדגאן, לצד עיסוק בקהילות גדולות ומוכרות יותר שמוצאן בטהראן, שיראז ואצפהאן ובמקביל לסיפור העליות שלהם לארץ, קורות היקלטותם והשתלבותם בקיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח ובקווי עימות (המושבים מסלול ופטיש בעוטף עזה ועבדון בגבול הלבנון). נקודה חשובה המופיעה בספר היא שרק שליש מהעולים שעזבו את איראן אחרי המהפכה האיסלאמית עלו לישראל, וככל שהיו עשירים יותר הם טסו יותר מערבה.
הספר זוכה לשבחים מצד אנשי אקדמיה בכירים בתחום. לדברי פרופ’ מאיר חטינה מהאוניברסיטה העברית: "ממצאי הספר מביאים לקדמת הבמה קהילה זקופת קומה, בעלת יוזמה ותושייה, שחרף קשיי שפה ומכאובי קליטה, אצה להתערות בסביבה החדשה, להצטרף לפרויקט הישראליות ולכבוש עמדות מפתח בחיי המדינה, אך מבלי להפנות עורף למורשת העבר המפוארת". פרופ’ (אמריטוס) גד גילבר מאוניברסיטת חיפה כתב כי "ההיסטוריה הדרמטית של הגירת יהודי איראן לישראל מאז שלהי המאה ה-19 והתערותם בה, זוכה לקובץ מאמרים מרתק ורחב יריעה מכל בחינה שהיא – כרונולוגית, נושאית ומתודית. להבנת סיפור העלייה לישראל הספר משלב גם פרקים חשובים בתולדות יהודי איראן בתקופת המלוכה הפהלווית והרפובליקה האיסלאמית". פרופ’ (אמריטוס) ירון צור מאוניברסיטת תל אביב מוסיף: "הציבור בישראל מעוניין מזה שנים להכיר במיוחד את איראן המוסלמית העומדת בראש המחנה האנטי-ישראלי בעולם כולו. הוא מבקש להבין כיצד התרחשה התפתחות גורלית זו – וגם בנושא זה מעצים הקובץ את המידע והתובנות המקובלות".
הספרכולל 35 מאמרים מאת 18 מחברים ומחברות ונחלק לחמישה חלקים. בחלק הראשון של הספר העוסק בעליות הראשונות מאיראן לישראל מוקדש פרק למשפחת בנאי, מראשוני העולים משיראז, כולל ריאיון עם אלי בנאי. בחלק השני, המוקדש לתקופת בית המלוכה הפהלווי, התנועה הציונית והעלייה ההמונית מופיעים מאמר של פרופ’ מנשרי המרחיב על שנים אלה שבהן חוו רבים מהיהודים באיראן שגשוג ורווחה לצד אתגרי קליטה בישראל; מאמר של נמרוד זגגי על יחס היהדות לציונות והעלייה הגדולה ועוד. החלק השלישי בספר מוקדש למקרי בוחן של קליטה והתיישבות אחרי קום המדינה. החלק הרביעי עוסק במהפכה האיסלאמית ויהודי איראן, והחלק החמישי עוסק באומנות, שפה ומורשת כולל שימור הפרסית לאורך הדורות, כולל מאמר של אסתר שקלים, סופרת וחוקרת קהילות ישראל.
בסקירה על איראן והיהודים אמר פרופ’ מאיר ליטבק כי "במהלך השנים נחתו על היהודים באיראן גזירות קשות מצד המלכים, שאילצו קהילות רבות של יהודים להתאסלם. כך כשליש מיהודי איראן נעלמו מהקהילה היהודית. באיראן של המאה ה-19 דווקא הרבנים היו אלו שביקשו להקים בתי ספר מודרניים, במטרה להשאיר את היהודים בתוך היהדות והם הבינו את החשיבות של לימודי ליבה. במאה ה-20, בתקופתו של מוחמד רזא שאה, זכו היהודים לפריחה מכל הבחינות. לכן העלייה מאיראן בשנות ה-50 לישראל נעשתה מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך מצוקה כלכלית".
ד"ר מרים נסימוב, הסבירה כי "ספר זה הוא ניסיון ראשון לטפל בסוגייה של יהודי איראן בכל התחומים. בשנות ה-50 וה-60 ניסו מנהיגים בישראל להשוות בין כורש לשאה האיראני, ודרך זה ניסו להגיד שלישראל ולאיראן יש קשרים עוד מימי התנ"ך והנה שתיהן זוכות לתחייה בתקופה המודרנית. בדבריה על היהודים, היא קבעה כי מבחינת הרפובליקה האיסלאמית הקהילה היהודית היא נכס הסברתי בעל ערך רב. הקהילה הקטנה הזאת, שמונה 10 עד15 אלף לכל היותר ומהווה קצת יותר מ-0.01 אחוז מכלל האוכלוסייה באיראן, מאפשרת לרפובליקה האסלאמית לטעון שמאבקה בישראל הוא מאבק בישות הציונית ושאין בה שום דבר אנטישמי וההוכחה לכך הנה היא מאפשרת חופש דת וביטחון ואף ייצוג פרלמנטרי לקהילה היהודית בה".
פרופ’ דוד ירושלמי הסביר כי "המשפחה הפרסית הטיפוסית בעת עלייתה לארץ הייתה בדרך כלל משפחה גרעינית ועצמאית המורכבת מאב, אם וילדים. תהליך העלייה לארץ גרם למשפחה הפטריארכלית הענפה זעזועים ומשברים קשים, ואילו המשפחה הפרסית הטיפוסית, שלא שלט בה מבנה פטריארכלי-חמולתי טרם עלייתה, שמרה לרוב על לכידותה הפנימית. יחידה משפחתית מלוכדת זו הפכה למכשיר בעל חשיבות רבה בתהליכי ההסתגלות, הדליטה וההשלתבות בחברה הישראלית".
ד"ר ליאורה המדלמן-בעבור עוסקת באחד ממאמריה בסיפורי חיים של שלוש נשים איראניות בישראל: "תפוח אדום: הבריחה מאיראן" (2014) מאת אתי ציונית-גושן, "דרך אל חזור", פרי העט של שהין אליהקמל-זכאים (2019) ו"מטהרן ליקינטון" מאת רחל שבתאי כהן. ד"ר הנדלמן-בעבור: "סיפורי חיים אלה פותחים אשנב לקורותיהן של המחברות בצל אימת מהפכת 1979, מלחמת איראן-עיראק, מסע עלייתן ארצה במהלך שנות ה-80 עד ראשית שנות האלפיים והיקלטותן בישראל. עם צאתם לאור, שני עשורים ויותר לאחר מהלך ההגירה של המחברות, מצטרפים סיפורי חיים אלו לקורפוס עשיר של פרסומים ביוגרפיים פרי עטן של מהגרות ממוצא איראני בעולם הספרות הבין-לאומי, במיוחד במערב".
פרופ’ דוד מנשרי: "בספר התמקדנו לא רק בעלייה מסוימת של יוצאי איראן, אלא בעליות ציוניות שונות. התחלנו מהעליות המאורגנות הראשונות שהיו במקביל לעלייה הציונית מאירופה ואף הקדימה את העלייה התימנית ב-1882. המשפחות היהודיות הראשונות עלו מאיראן כבר בשנת 1881, כולל משפחת בנאי. מהדור הזה צמחו חתני פרס ישראל, פרופסורים ורופאים רבים. זו העלייה שסבלה הכי הרבה מקיפוח. יוצאי איראן הגיעו לירושלים והיו למיעוט בעדה הספרדית, שהייתה אז מיעוט בקרב היהודים שהיו מיעוט מאוכלוסיית ירושלים".
45 שנים לאחר המהפכה האיסלאמית מסכם פרופ’ מנשרי: "רבים מהיהודים נטשו את איראן, חיים במדינות דמוקרטיות במערב והגיעו להישגים בתחומי החיים השונים. למרות האתגרים שעמדו בפני יוצאי איראן בעלותם לישראל, השתלבותם במארג החיים בה היא דוגמה מוצלחת של קליטה, כפי שניתן לראות בפרקי ספר זה. לעומת זאת, איראן, מהגולות הוותיקות בתולדות העם היהודי – והגדולה ביותר בארצות האסלאם עד לפני יובל שנים – מתרוקנת מיהודיה".
